רצח העם האשורי

העם האשורי הוא אחד העתיקים בעולם. משום היותם מיעוט דתי ואתני במזרח התיכון, סבלו האשורים מפרעות ורדיפות לאורך מאות שנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה רצחו הטורקים מאות אלפי אשורים – כמחצית עד שני שליש מהאשורים באימפריה העות'מאנית. ממשלת טורקיה מכחישה עד היום את רצח העם האשורי.

רקע:

האשורים הם עם שמי עתיק יומין, ששורשיו במסופוטמיה הקדומה באזור הסהר הפורה ואנשיו מדברים ניב של ארמית-מזרחית. שורשיו של העם האשורי מצויים כבר באימפריה השומרו-אכדית שנוסדה בחבל ארץ זה בסביבות 2350 לפנה"ס. מאוחר יותר התפתחה במקום האימפריה האשורית, שבשיאה שלטה במרבית שטחי המזרח הקדום, עד שקיעתה וכיבושה בידי הבבלים.

העם האשורי הקדום נהג לסגוד למספר אלים, אך בראשית ימי הביניים התנצרו האשורים. כיום האשורים הם נוצרים, המשתייכים לכנסיות שונות מבין "כנסיות המזרח", בין השאר לכנסייה הסורית המזרחית, הקתולית-כלדאית (כשֹדית) והאשורית. לאחר התפשטות האסלאם במזרח התיכון ידעו האשורים פרעות, רדיפות ומעשי טבח רבים והפכו ברבות השנים למיעוט נרדף ונדכא בארצם ההיסטורית.

האשורים באימפריה העות'מאנית:

במאה ה-16 כבשה האימפריה העות'מאנית את מזרח אנטוליה והמזרח התיכון. באזור מסופוטמיה עילית(דרום-מזרח טורקיה וצפון מערב איראן של ימינו) חיו בני העם האשורי. אוכלוסיית האימפריה העות'מאנית הייתה מגוונת מבחינה אתנית, דתית ותרבותית, והדת השלטת בה הייתה האסלאם. יהודים ונוצרים באימפריה נחשבו לאזרחים מדרגה שנייה והוגדרו כ-"מילת" (ד'ימי, בני חסות). למילת ניתן חופש דתי פוליטי, כל עוד הם לא מערערים את השלטון המוסלמי. ראשי הקהילה הנהיגו את חבריה על פי מצוות דתם וחוקיה, כל עוד אלה לא התנגשו עם החוקים והאינטרסים של המדינה. בתמורה התחייבו הקהילות להיות נאמנות לאימפריה וקיבלו את ההגבלות שהוטלו עליהן כבני חסות: תשלום מיסים מיוחדים, איסור לשאת נשק, נשיאת סימני זיהוי ובאזורים מסוימים איסור לדבר בשפתם. כמיליון אשורים חיו סביב ימת אורמיה שבאיראן, באזור אגם ואן, בהרי חקארי, בדמשק, במסופוטמיה, וכן במחוזות העות'מאניים המזרחיים של דיארבקיר, ארזורום וביטליס. על אף מעמד בני החסות, נרדפו האשורים פעמים רבות, הוכרחו להמיר את דתם על ידי השליטים המוסלמים ועל ידי שכניהם הכורדים ואף נטבחו.

בסוף המאה ה-19 החל להתערער כוחה של האימפריה בעקבות מאבקי כוח פנימיים ואיומי מעצמות אירופה מבחוץ, בעיקר מידי רוסיה. במקביל, החלה התעוררות לאומית בקרב העמים באזור, בעקבותיה התחזקה הלאומנות הטורקית והקנאות המוסלמית ומעמדם של המילת השונים התערער. מיעוטים אתניים, ובעיקר המיעוט הכורדי הגדול, ניצלו את התערערותה של האימפריה והחלו לחתור להגדלת כוחם. באזור מחייתם של האשורים חי רוב כורדי, משפנתה ההנהגה העות'מנית לרסן את הכורדים, שפכו אלה את חמתם על האשורים. כך פרצו מאורעות אלימים כנגד האשורים.

בין השנים 1842-1845, נטבחו האשורים של הרי חקארי ואזור טיארי על ידי הכורדים במהלך הטבח של באדר חאן. כ-10,000 אשורים נרצחו במהלך הטבח, ואלפים נפלו בשבי. מספר לא ידוע של נשים אשוריות וילדים נלקחו לעבדות, מנהיגים אשורים רבים, כולל כמרים וראשי שבטים נרצחו. האלימות נגד האשורים נמשכה לאורך כל המחצית השניה של המאה ה-19 וכללה פגיעה במקומות קדושים וחטיפת נשים וילדות לצורך מכירה לעבדות וכן מעשי טבח. בשנת 1860 לבדה נרצחו 23,000 אשורים.

טבח חמידיאן:

באוגוסט 1894 פרץ מרד ארמני באזור העיירה סאסון. העות'מנים הגיבו למרד באכזריות רבה, ורבבות ארמנים נטבחו. הפגנות מחאה של ארמנים הובילו למעשי טבח נוספים שבוצעו על ידי טורקים וכורדים כנגד הארמנים למשך כשלוש שנים. הטבח שכוון בתחילה כלפי האוכלוסייה הארמנית, הפך במהרה למנת חלקם של כל המיעוטים הנוצריים באימפריה. בשנים 1895-1896 טבחו הטורקים והכורדים באשורים בדיארבקיר ואורחוי. כ-25,000 אשורים נרצחו בטבח זה. טבח זה זכה לכינוי "טבח חמידיאן", על שם הסולטאן עבדול חמיד השני.

עליית הטורקים הצעירים:

ביולי 1908 התרחשה באימפריה הפיכה צבאית. את השלטון תפסו "הטורקים הצעירים", מפלגה שהוקמה על ידי צעירים טורקים שהתחנכו באירופה ורצו להקים באימפריה שלטון פרלמנטארי שיאחד את הפלגים השונים. סיסמתם הייתה האחדות והקדמה. עם ההתעוררות הלאומית של אביב העמים והיחלשותה של האימפריה בעקבות מפלות בקרבות שגרמו לה לאבד שטחים באירופה ובצפון אפריקה, התגבשה בקרב הטורקים הצעירים התפיסה הפאן-טורקית. ב-1911 בוועידת הטורקים הצעירים לאחדות ושינוי הכריזה על מטרתה לחולל תהליך "עות'מניזציה", שהוא למעשה תהליך "טורקיפיקציה" ו"אסלאמיזציה", ברחבי האימפריה. המשמעות הישירה של ההחלטה הזו הייתה פתיחתו של עידן אפל של טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה ובהם האשורים, הארמנים והיוונים.

ההשמדה:

רצח העם האשורי היה חלק ממדיניות פאן אסלאמית ומלחמת קודש (ג'יהאד) שהכריז השלטון העות'מאני על המיעוטים הנוצריים בתחומי האימפריה: ארמנים, יוונים ואשורים. רצח העם הובל על ידי כוחות הצבא הטורקיים של האימפריה העות'מאנית בשיתוף מיליציות חמושות של מוסלמים ובהם כורדים, צ'רקסים וצ'צ'נים. רצח העם התבצע ברובו בשנת 1915 – "שנת החרב".

מערב איראן

רצח העם התבצע בתחילתו בצפון מערב איראן אליה פלשו הטורקים באוגוסט 1914. לקראת סוף 1914 כוחות טורקים וכורדים נכנסו בהצלחה אל הכפרים סביב אורמיה והחלו לגרש אשורים מבתיהם ליד הגבול העותמאני-איראני. יותר מ-8,000 אשורים גורשו מבתיהם עד ינואר 1915. בינואר 1915, מושל ואן, ג'דוט פאשה, פלש לאיראן מצפון והשמיד את האוכלוסייה האשורית בכל מקום שכבש, שרף את כל הכפרים האשורים וטבח בטורי הפליטים שניסו לברוח. בפברואר 1915 אמר: "ניקינו את הארמנים והסורים (הנוצרים) מאיראן ונעשה את זה גם בואן".[vi] ב-22 בפברואר 1915 הצבא הטורקי ערף את ראשם של 41 מנהיגים אשורים. בחודשים פברואר-מרץ 1915 כבשו העות'מניים בזה אחר זה יותר מ-100 כפרים אשורים אשר לא היה להם כל נשק, טבחו בכל הגברים, הנשים והטף ושרפו את הכפרים.  כ-20,000 אשורים נרצחו במסע הרג זה. משהגיעו לאורמיה טבחו בעוד כ-1000 אשורים ועוד כ-4,000 מתו ברעב ובמחלות לאחר שגורשו מבתיהם.  ידועים מקרים בהם חיילים טורקים עברו בין בתיהם של הפרסים לחפש פליטים אשורים וארמנים שמסתתרים ומשאלה נתפסו הם הוצאו להורג.

דרום-מזרח טורקיה

למעלה ממחצית תושבי נפת סירט שבמחוז דיארביקר, בדרום מזרח טורקיה היו אשורים ולצידם חיו ארמנים רבים. שם היה מקום מושבו של הארכיבישוף הכלדאי (כשֹדי). בקיץ 1915 נכנס גדוד של 8,000 חיילים, שכינויו בטורקית היה "גדוד הקצבים" לסירט.  הטורקים רצחו את האכיבישוף ועוד כ- 4,000 נוצרים בעיר סירט לבדה, ועוד כ-20,000  אשורים בכ-30 כפרים באזור.  300,000 הארמנים ו- 90,000 אשורים שחיו במחוזות דיארבקיר, ואן וחאלב הושמדו בפיקודו של ראשיד ביי החל מיוני 1915, אלפים מהם נטבחו בו במקום, אחרים הובלו בשיירות למדבר.

כישלון ההתגוננות בהרי חקארי ובאורמיה:

בהרי חקארי שבדרום מזרח טורקיה הצליחו האשורים להתגונן מפני הטורקים מספר חודשים עד שביולי 1915 הטורקים שברו את ההתנגדות. הכפרים האשורים שנותרו נשרפו ויחד כל זכר לנוכחות אשורית נמחה.

לאחר כניסת הרוסים לאורמיה, הגנרל אגחה פטרוס פיקד על צבא מתנדבים אשורי שלחם לצד כוחות מדינות ההסכמה. לאחר נסיגת הרוסים מהמערכה ב-1917, האשורים נותרו מנותקים, מועטים ומכותרים. לאחר שהובסו הושמדו כל האשורים של אורמיה, 200 כפרים נחרבו ו-65,000 פליטים אשורים מתו ברציחות המוניות, "שיירות מוות", רעב ומחלות. כמה אלפי פליטים שהצליחו להגיע לטורקיה נטבחו שם.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו ברחבי האימפריה העות'מאנית ובאיראן על פי הערכות שונות בין כ-500,000 ל- 1,000,000 אשורים, ובין 275,000 ל-400,000 מהם נרצחו במהלך רצח העם.

רדיפת האשורים לאחר רצח העם:

באמצע 1918 שכנע הצבא הבריטי את העות'מאניים לתת להם גישה לכ-30,000 אשורים ברחבי איראן. הבריטים החליטו להעביר את האשורים מאיראן לבקובה  שבעיראק. הטרנספר לקח רק 25 יום, אבל 7,000 אשורים מתו במהלכו. חלק מתו מרעב, תשישות ומחלות וחלק נפלו קורבן למתקפות של מיליציות כורדיות וערביות. ב-1920 החליטו הבריטים לסגור את מחנות בקובה. מרבית האשורים מהמחנות העדיפו לחזור להרי חקארי, השאר התפזרו ברחבי עיראק, בה חיה קהילה אשורית בת כמעט 5,000 שנה.

טבח סימל והמשך רדיפת האשורים בעיראק:

ב-7 באוגוסט 1933 טבח הצבא העיראקי, בסיוע הכורדים, באשורים בסימל ובאזורים נוספים בעיראק. כ-3,000 אשורים נרצחו במקום. מאז מצוין יום הטבח כ"יום המרטירים האשורי" בהם מציינות קהילות האשורים ברחבי העולם כולו את הרדיפות שחווה עמם במהלך השנים.

מאז רצח העם ולאחר המשך רדיפתם בעיראק גלו רבים מהאשורים מארצם. כיום חיים כ-550,000 אשורים באירופה. קהילות גדולות במיוחד של אשורים יושבות בשוודיה, גרמניה, ארה"ב ואוסטרליה.

ב-1988 במהלך מבצע אל אנפל הרצחני בו נטבחו כ- 180,000 כורדים, על ידי צבא עירק בפיקודו של סדאם חוסיין, נרצחו גם מאות אשורים שחיו בסביבתם ביניהם עשרות ילדים. ב-2003, עם פלישת ארה"ב ונאט"ו לעיראק, שהתה במקום אוכלוסייה של 1.5 מיליון אשורים, שהיוו כ-8 אחוז מכלל אוכלוסייתה. ביוני 2014, לאחר שיצאו הכוחות של נאט"ו מעירק, כבשו לוחמי דאע"ש את עמק נינווה בו חיו מרבית האשורים. כמיליון פליטים נמלטו מבתיהם מתוכם כ-40 אחוז הם אשורים, אשורים רבים נרצחו על ידי לוחמי דאע"ש ואתרי קודש אשורים הוחרבו.

הכחשת רצח העם:

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה טורקיה המודרנית, זו לא הכירה לעולם ברצח העם האשורי ואף פעלה להכחיש ולהסתיר אותו יחד עם רצח העם הארמני. בעקבות השפל הכלכלי של שנות השלושים, ולאחר מכן מלחמת העולם השנייה רצח העם האשורי כמעט ולא זכה להתייחסות. מלבד פרסומים בודדים, רק בשנות השמונים של המאה העשרים החלו לחקור ולכתוב על רצח העם האשורי. תחילה התייחסו אליו כחלק מרצח העם הארמני ומאוחר יותר החלו להבחין בין השניים.

הכחשת רצח העם האשורי קשורה קשר בל יינתק בהכחשת קיומם של האשורים כישות לאומית בעלת שורשים עתיקים משותפים אתניים ותרבותיים. האשורים זוכים לכינויים ארמים, נסטוריאנים, כלדאים, כורדים טורקים וערבים נוצרים. זאת, כדי לשלול את תביעתם מעוררת הקנאה על אוצרות תרבות, רוח וחומר בני אלפי שנים ועל היותם אחת מהתרבויות העתיקות ביותר ששרדו כקבוצה אתנית עד ימינו. וכן, כדי לתת הכשר להכחשה של ההשמדה השיטתית של האשורים, והצגתה כתגובה למרי של קבוצות נוצריות שונות ברחבי האימפריה העות'מאנית.

הפרלמנט האירופי והפרלמנט האוסטרלי הכירו לאחרונה ברצח העם האשורי ובעקבות כך הוקמו אנדרטאות לקורבנות רצח העם באירופה ובאוסטרליה.

Comments are closed.