דרפור 2003-?

בעקבות הסכם השלום שנחתם בין צפון סודאן לדרום סודאן בראשית המאה הנוכחית החלו תושבי חבל דרפור המערבי לדרוש את חלקם ב"עוגה הסודאנית". תגובת הממשל הייתה חריפה, חיסול שיטתי של האוכלוסייה האפריקאית בחבל דרפור, שבטי הפור הזח'אווה והמסליט. מאז 2003 נרצחו בדרפור למעלה מחצי מיליון בני אדם, הוחרבו מאות כפרים וכשלושה מיליון בני אדם גורשו מאדמותיהם.

רקע:

סודאן הייתה המדינה הגדולה באפריקה עד קוממיות דרום סודאן, וחיים בה כארבעים מיליון בני אדם. האוכלוסייה בסודאן מורכבת מ-140 קבוצות אתניות, 36% מתוכן ערביות. בסודאן מדוברות 114 שפות, אולם הערבית היא השפה הרשמית.

מלחמת הצפון בדרום:
סודאן מעולם לא הייתה ישות מאוחדת לגמרי. גם במאה ה-18, במהלך שלטון האימפריה העות'מנית, היא התקיימה כחברה שבבסיסה עבדות, תוך שליטת הצפון על הדרום. בתקופת השליטה הבריטית המציאות השתנתה מעט, אך השליטה הכלכלית והפוליטית של הצפון נשמרה.
סודאן קיבלה את עצמאותה מבריטניה ב-1956. לפני קבלת העצמאות, שבטי הדרום דרשו לקבל עצמאות ולהיפרד מהצפון, אך בריטניה סירבה והכריזה על סודאן כמדינה אחת בשליטה פוליטית וכלכלית כמעט ברורה מאליה של הערבים שבצפון. מיד עם קבלת העצמאות פרצה מלחמת אזרחים, בה שבטי הדרום ביקשו להשיג לעצמם עצמאות. המלחמה נמשכה עשרות שנים, עם הפסקה בשנים 1983-1972. במלחמה השתמשו השלטונות בשיטות לחימה אכזריות: הפצצת כפרים מהאוויר, הרעלת בארות המים, רצח המוני של אזרחים, שימוש באונס כנשק כמעט רשמי בתוך המאבק וחטיפת ילדים לחינוך במוסדות אסלאמיים קיצוניים. צד הדרום השתמש אף הוא בשיטות לחימה אכזריות. לאורך השנים נהרגו במלחמה מעל לשני מיליון בני-אדם. מלחמת האזרחים קיבלה אופי רצחני ביותר לאחר "הסכמי חרטום", שנחתמו ב-1997. באותה תקופה החל רצח של אזרחים באזור שכונה אז "מערב הנילוס העליון", הממוקם על הגבול בין סודאן לדרום סודאן. עם זאת, המלחמה לא הוכרה כרצח עם, אלא כמלחמת אזרחים.
המלחמה הדגישה אידיאולוגיה של מאבק דתי מובהק בין האסלאם לנצרות, למרות שהרבדים העמוקים בה היו אתניים, בין ערבים לאפריקאים ואולי בעיקר, כלכליים – רוב המחוזות הפוריים והעשירים בנפט נמצאים בדרום סודאן. לאורך שנות המאבק התרחשו מספר הפיכות בשלטון, והשלטון הסודני הלך והקצין בעמדתו הדתית. ב-1983 הוכרזה סודאן כרפובליקה אסלאמית השואפת להחיל את חוקת השריעה (ההלכה המוסלמית) על כלל המדינה. השלטון הנוכחי עלה ב-1989, בהפיכה צבאית של מפלגת החזית האסלאמית הלאומית, בראשותו של עומר אל-בשיר, הנשיא המכהן עד היום.
בשנת 2005 נחתמו הסכמי שלום בין הצפון לדרום – הוסכם על הפסקת אש ועל אוטונומיה חלקית בדרום למספר שנים. לפי ההסכמה, ישמש מנהיג הדרום כסגן נשיא סודאן, וכן הוסכם שבשנת 2011 יתקיים משאל עם בין אזרחי הדרום, ובו יבחרו אם להתנתק מסודאן ולהכריז על עצמאות או להישאר חלק מסודאן הגדולה. משאל העם התקיים בינואר 2011, בו בחרו אזרחי הדרום ברוב של 98% להיפרד ולהכריז על עצמאותה של מדינת דרום סודאן. הכרזת העצמאות התרחשה ב-9 ביולי 2011.

דרפור:
אזור דרפור הוא חבל ארץ במערב סודאן. שבט הפור הוא השבט הגדול ביותר באזור זה ("דאר-פור" בערבית משמעו "בית הפור"), ולצדו חיים שבטים נוספים. הגדולים בהם הם ה"מסליט" וה"זח'אווה". רוב השבטים באזור הם אפריקאים-מוסלמים, אך המנהגים שלהם שונים בחלקם מהמנהגים של האסלאם הערבי (מוטמעת בהם השפעת ההיסטוריה האפריקאית והתרבויות האפריקאיות).
המתחים בחבל דרפור התפתחו לאורך שנים רבות. להם שני גורמים מרכזיים:
מתח בין מרכז לפריפריה – תושבי דרפור סובלים לאורך כל שנות קיומה של סודאן מאפליה – הדבר מתבטא העדר משאבים, בהזנחת החינוך, במערכת בריאות דלה ולא מפותחת ועוד.
חיכוכים בין שבטי חקלאים ושבטי נוודים בעקבות תהליכי מדבור – כבר משנות השמונים התחילו חיכוכים בין שבטי הנוודים הערבים לשבטים הילידים האפריקאים בדרפור. בגלל התפשטות קו המדבר, שבטי הנוודים אולצו לחדור אל שטחי החקלאות בכדי להגיע לאזורי מרעה, והדבר יצר מאבקים מקומיים בין השבטים. המאבק המשמעותי ביותר היה "המלחמה בין הפור לערבים" ב-1987.
עם השנים, מחאת תושבי דרפור כלפי הממשלה גברה. זאת לנוכח האפליה בחלוקת המשאבים, חוסר המענה לצרכים בסיסיים והפקרת התושבים לכנופיות הפולשים הערביים, שנוכחותם הלכה וגדלה. התנקלויות אלה פגעו קשות בפרנסת החקלאים.

המרד בדרפור:
בתחילת שנות האלפיים קמו מספר ארגוני מחתרת צבאיים של שבטים אפריקאים בדרפור, אשר החליטו לקחת את גורלם בידם ולהתגונן מאלימות המשטר בחרטום והשבטים הערביים. המורדים תקפו מספר מבני ממשלה, צבא ומשטרה. בתגובה החל צבא סודאן לתקוף ולהפציץ את מרכזי המורדים. ב-25 באפריל 2003 יצאו המורדים למתקפה ששינתה את פני המאבק, המורדים תקפו את בסיס חיל האוויר באל-פאשר, שם השמידו תוך מספר שעות לפחות ארבעה מטוסים מפציצים ומסוקים, הרגו 75 טייסים ולקחו בשבי 32 נוספים, בהם מפקד הבסיס.
הממשלה בחרטום הייתה בעיצומם של ההכנות להסכמי השלום עם הדרום והופעל עליה לחץ בין-לאומי גדול לסיים את הלחימה בדרום. המנהיגים הבינו שאת דרום סודאן הם איבדו. בעקבות החשש ממערכה נוספת, שבסופה יאבד גם חבל דרפור, החלה הממשלה נוקטת בקו נוקשה ביותר לדיכוי המרד בדרפור.

ההשמדה:
ממשלת סודאן, שבעקבות החלשות צבאה בקרבות עם המורדים ובעקבות הלחץ הבין-לאומי איבדה את יכולתה הצבאית, החלה לממן, לצייד בנשק ולאמן את הג'נג'אוויד – מיליציות מקרב השבטים הערבים שרובם שכנו בצפון.
הממשלה הכחישה כמובן את מעורבותה וטענה לסכסוך בין שבטים מקומיים, אך בפועל היא ציידה ומציידת את המיליציות, ותומכת בחלק גדול ממתקפותיהן על-ידי הפצצות מהאוויר במטוסי אנטונוב.
החל מסתיו 2003 החלו הג'נג'אוויד המצוידים היטב לנצח את ארגוני המורדים ולבצע מעשי טבח שיטתיים בכפרים בדרפור. אלפי כפרים רוקנו מאוכלוסייתם, הושחתו, נבזזו ונשרפו כליל. הכפרים שהופצצו והותקפו היו כפרי השבטים האפריקאים בלבד, כפרים ערביים סמוכים הושארו ללא פגע.
בשנת 2007 רצח העם נמשך ביתר שאת. ההתקפות על כפרים ומחנות עקורים התחדשו, ודווחו אלפי מקרי אונס. מטוסים ומסוקים של צבא סודאן, צבועים בלבן ומוסווים ככלי טיס של האו"ם או של ארגוני סיוע, המשיכו להפציץ כפרים ומחנות פליטים. במקביל החלו להירשם דיווחים על כפרים נטושים שנתפסים ומוקמים מחדש על-ידי אוכלוסייה ערבית. החל מסוף 2007 היקף הטבח וההרוגים ירד.
לאורך שנים אלה מאות אלפי בני-אדם נרצחו ונהרגו בהפצצות מהאוויר ובהתקפות הג'נג'אוויד, מיליונים ברחו מבתיהם ומאות אלפי פליטים חצו את הגבול למדינת צ'אד הסמוכה. בתחילת 2009 העריך האו"ם כי בדרפור יש כ-2.7 מיליון עקורים וכ-270,000 פליטים שוהים במזרח צ'אד. הקרבות בין ארגוני המורדים ובין הג'נג'אוויד המשיכו גם בתחום צ'אד, מה שיצר מתח ביחסים בין שתי המדינות, וקושי רב של ממשלת צ'אד להתמודד עם הפליטים הרבים (בצ'אד הוקמו מחנות פליטים על-ידי נציבות האו"ם לפליטים וארגוני סיוע). הג'ינג'אוויד המשיכו לאנוס ולרצוח בהתקפותיהם על הכפרים ועל מחנות העקורים, ונשים רבות שיצאו ממחנות העקורים לאסוף עצים להסקה נתפסו על-ידי הג'נג'אוויד ונאנסו. עקורים רבים שברחו מבתיהם המשיכו לברוח מהתקפות חוזרות ונשנות של הג'ינג'אוויד באזור דרפור. הרחקתם וחסימתם של ארגוני הסיוע בדרפור (מלבד האו"ם) ב-2009 על-ידי ממשלת סודאן יצרו אסון הומניטארי חמור, שתוצאתו הינה מוות המוני בעקבות רעב, מחלות וזיהומים.
סוכנויות בין-לאומיות מעריכות את מספר הנרצחים ברצח העם בחצי מיליון בני-אדם. האו"ם מעריך כי ישנם מעל לשלושה מיליון עקורים בתחומי דרפור וחרטום, בערך כ-330,000 במזרח צ'אד, כ- 50,000 ברפובליקה המרכז אפריקאית (CAR), 50,00 נוספים במצריים ונוספים במדינות מפותחות שקלטו פליטים (ביניהם גם ישראל).

מעורבות האו"ם:

הניסיון הרציני היחיד של האו"ם לשלוח כוחות משקיפים לדרפור היה באוגוסט 2006 – הכוחות המשולבים של האו"ם עם האיחוד האפריקאי הפכו לרשמיים רק ביולי 2007, וקיבלו אישור פעולה רק בינואר 2008, כלומר שנתיים וחצי של הכנות, בזמן תקופה רצחנית במיוחד. נכון להיום מונה הכוח 26,000 משקיפים. בנוסף הוכרז אמברגו נשק וסנקציות כלכליות, אך אלה מוגבלות ביותר בגלל המעורבות של סין ורוסיה בסודאן. האו"ם מעולם לא הוביל החלטה על מעורבות צבאית או איום במעורבות צבאית להפסקת הטבח.

מעורבות סין ורוסיה:
סין מעורבת ומשקיעה בכלכלה הסודנית שנים רבות. חברות סיניות רבות עובדות בסודאן בתחומים שונים. המקור העיקרי לקשר כלכלי זה הוא הנפט הסודני. סין היא המדינה המרכזית שרוכשת נפט מסודאן, והיא עושה זאת בהיקפים עצומים, לכן אין זה מרצונה לערער את המשטר הקיים. סין אף מוכרת נשק לסודאן.
רוסיה מוכרת נשק לסודאן באופן עקיף, אף-על-פי שהאו"ם הכריז אמברגו נשק על דרפור והאיחוד האפריקאי הכריז על אמברגו על סודאן כולה.
לשתי המעצמות המרכזיות, חברות קבועות במועצת הביטחון ובעלות זכות וטו להחלטות, יש אינטרסים ברורים בשמירת השלטון הקיים בסודאן. זו אחת הסיבות לכך שלא נוצרה קואליציה באו"ם להתערבות משמעותית יותר בסודאן.

מעורבות ארצות-הברית:
חברות עסקיות רבות היו מעורבות בעבר בכלכלה הסודנית, אך המודעות למתרחש בדרום סודאן בשנות השמונים ושנות התשעים יצרה לחץ שהוביל להחלטה לאסור כל קשר כלכלי עם חברות בסודאן כבר בשנת 1997. ב-9 בספטמבר 2004 הכריז הנשיא האמריקאי ג'ורג' וו בוש על המתרחש בדרפור כרצח-עם, ומאז יצא ממשלו בשורת החלטות וחוקים בארצות-הברית, וכך גם במועצת הביטחון של האו"ם, במטרה להפסיק את השמדת האוכלוסייה האזרחית בדרפור. בהובלת ארצות-הברית הטילו מדינות המערב חרם כלכלי נוקשה על סודאן, מועצת הביטחון החליטה על אמברגו נשק על סודאן, וכוחות משקיפי שלום מטעם האו"ם ומטעם האיחוד האפריקאי הוכנסו לדרפור. ממשל בוש העביר את "החוק לשלום ואחריות בדרפור 2006" ובעקבותיו חל איסור סחר בנפט עם סודאן ונכסי המעורבים ברצח העם בדרפור הוקפאו. אך גם המודעות והלחץ הציבורי הגדול בארצות-הברית להגברת המעורבות נגד ממשלת סודאן לא קידמו פעולה אגרסיבית להפסקתו המידית של הטבח. אל מול הלחץ הציבורי לפעולה עומד הלחץ הציבורי נגד המלחמה הארוכה בעיראק ובאפגניסטאן וחוסר הנכונות להיכנס למוקד סכסוך נוסף.

בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג:
בבית המשפט הפלילי הבין-לאומי בהאג הואשמו השר הסודני אחמד חרון ומנהיג הג'ינג'אוויד עלי קושייב ב-51 סעיפים של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. הם לא נעצרו ולא נשפטו מעולם. נשיא סודאן, עומר אל-בשיר, הואשם בפשעים נגד האנושות ובפשע "רצח-עם", והחל משנת 2010 עומד נגדו צו מעצר לחקירה בבית המשפט הבין-לאומי בהאג. מדינות הליגה הערבית וסין תומכות באל-בשיר והודיעו כי לא יסגירו אותו. במרץ 2012 בית הדין הבין-לאומי הוציא צו מעצר כנגד שר ההגנה הסודאני, אבדל חוסיין, המואשם ב-41 סעיפים של פשעים כנגד האנושות ופשעי מלחמה על מעשיו בדרפור.

 

*מאמר זה נכתב בעזרתו של החוקר האמריקאי ד"ר אריק ריבס

 

Comments are closed.