רואנדה 1994

ההוטו וההטוטסי חיו יחד בממלכת רואנדה הקדם קולוניאלית בה שלטו בני הטוטסי. המשטר הבלגי קיטב בין שני הקבוצות והנהיג מדיניות של הפרדה גזעית. לקראת עזיבת הבלגים החלה 'מהפכת ההוטו' בה תפסו בני ההוטו את השלטון. בשנת 1994 ביצע שלטון ההוטו רצח עם בבני הטוטסי ברואנדה בו נרצחו יותר מ- 800,000 בני אדם במאה ימים.

 רקע:

רואנדה היא מדינה קטנה, ענייה וצפופה אשר רוב תושביה חיים בכפרים ועוסקים בחקלאות. רואנדה היתה במשך מאות שנים ממלכה מאוחדת שבה חיו שלוש קבוצות אתניות עיקריות – ההוּטוּ (85%), הטוּטסִי (14%) והטוּוָה (1%). שלוש הקבוצות האתניות חלקו שפה שנקראת קִינְיאָרוּאָנְדַה, תרבות ומנהגים משותפים, ואף התקיימו ביניהן לא מעט נישואי תערובת. בורונדי ורואנדה הן "מדינות תאומות", בעלות תרבות, היסטוריה והרכב אתני דומה. דברי ימיהן כמדינות מודרניות ממחישות היטב את "תרומתו" המשחיתה של האימפריאליזם האירופאי באפריקה השחורה. על מנת להתחקות אחר מקורותיה של האלימות ברואנדה עלינו להרחיק לכת כ-500 שנים אל עברו של האזור בו שוכנות היום רואנדה, אוגנדה ובורונדי.

 התקופה הקדם קולוניאלית:

 ממלכת רואנדה נוסדה עוד במאה ה-16, והורכבה משלוש קבוצות אתניות ששכנו במרחב – הטוּטסִי, ההוּטוּ והטוּוָה. הטוּטסִי נקראים גם וָטוּסִי – עם של נוודים, רועי בקר, גבוהים, החיים בשבטים לוחמים ושייכים כנראה לשבטים הנילוטיים שהגיעו מאזור אתיופיה בסביבות המאה השש-עשרה. ההוּטוּ נקראים גם בָהוּטוּ – עם של חקלאים, נמוכים, מוצאם משבטי הבָנְטוּ, הגיעו לאזור בין המאה השישית למאה השתיים-עשרה. מיסיונרים וחוקרים שעברו שם במסעותיהם תיארו את צורת הארגון של הממלכה הקטנה כדומה לאימפריה היוונית. המעמד השליט בממלכה היה זה של רועי הבקר – כולם בני טוּטסִי. עובדי האדמה (רובם הוּטוּ ומיעוט טוּטסִי) השתייכו למעמד הנחות. הבעלות על הבקר, שהיוותה כאמור את "כרטיס הכניסה" למעמד השליט, נאסרה על בני ההוּטוּ. ההוּטוּ סיפקו את תוצרתם החקלאית לבעליהם הטוּטסִי ובתמורה קיבלו את הגנתם. כן היו נהוגות עבודות כפייה בממלכה שחלו על ההוּטוּ והטוּטסִי היו פטורים מהם.

עד היום חלוקים החוקרים באשר לדמותה האתנית של בורונדי הקדם קולוניאלית – האם ההוּטוּ, הטוּוָה והטוּטסִי היו בני גזעים שונים שהרכיבו יחד כל אחד מהקלנים והממלכות באזור, או שמא היו אלה שמות למעמדות כלכליים שונים בתוך הקלאנים ולא הייתה להם כל משמעות אתנית. בכל סברה שהיא, מוסכם כי הטוּטסִי היוו את המיעוט השליט שנהנה מזכויות יתר לעומת המוני העם, שהיו בעיקר מבני הוּטוּ וטוּוָה. בין כה וכה, החוקרים האירופאיים הראשונים שהגיעו לאזור בסוף המאה ה-19 מצאו חברה שבה בני שלושת הקבוצות מחזיקים בלשון ותרבות משותפת, משרתים בצבא משותף וחולקים אזורי מחייה משותפים. חרף החלוקה השבטית, ברואנדה הקדם-קולוניאלית התקיים גורם מאחד אחד והוא המלך, שמוצאו על פי האמונה הוא אלוהי, ועל סמכותו אין מערערים. כבר בתקופות קדומות אלה, רובם המוחלט של הצ'יפים (ראשי הקלאנים) הם מבני הטוּטסִי. 

תקופת הקולוניאליזם הגרמני 1899- 1916:

בשנת 1899 הפכה רואנדה לחלק מ'מזרח אפריקה הגרמנית', אחת משלוש הקולוניות הגרמניות באפריקה, ושטחה העצום כלל את בורונדי, רואנדה, טנזניה ועוד. הכובש הגרמני היה ידוע באכזריותו כנגד ניסיונות מרד. הגרמנים גבו מיסים בעזרת המערכת המקומית של המלוכה וראשי השבטים. להבדיל ממלך בורונדי שהתנגד להשפעה האירופאית, מלך רואנדה שיתף פעולה עם הגרמנים ואף אימץ בהדרגה את מאפייני תרבות אירופאים.

תקופת הקולוניאליזם הבלגי 1916-1962:

לאחר מלחמת העולם הראשונה חולקה מזרח אפריקה הגרמנית בין האנגלים לבלגים. רואנדה ובורונדי עברו לידי הבלגים. רואנדה הבלגית אינה חופפת בדיוק את רואנדה המסורתית; לאורך שנות שלטונם, סיפחו הבלגים לרואנדה שלוש ממלכות זעירות: קִיבָארִי (1918), בוּשִירוֹ (1920) ובוּקִינִיָה (1931). בשלושת הממלכות הללו שלטו בני ההוּטוּ, ולא התקיים בהן הסדר הישן, בו הופלו ההוּטוּ ונחשבו לנתיניהם של הטוּטסִי. בני ממלכות אלו ינהיגו בעתיד את מהפכת ההוּטוּ, ומהם גם יצאו מובילי רצח העם בבני הטוּטסִי.

בשנות השלושים של המאה ה-20, הגדירו הכובשים הבלגיים קריטריונים גופניים להבחנה בין בני טוּטסִי לבני הוּטוּ תוך שימוש ב"אנתרופולוגיה פיסיולוגית" – שיטה בה נמדדו גולגולותיהם של האנשים והוחלט מי משתייך לאיזו קבוצה, בדומה לשיטות שרווחו בתקופה זו באירופה והיוו את המסד התיאורי "המדעי" לתורת הגזע של הנאצים. הטוּטסִי זוהו כגבוהים יותר, יפים יותר, אינטליגנטים יותר, בעלי אף עדין יותר ומצח פחות רחב מזה של בני ההוּטוּ שהיוו את הרוב. הבלגים השתמשו בשונות זו כדי לאשרר את תפיסתם כי בני הטוּטסִי חכמים יותר ו"עליונים" על פני ההוּטוּ, וראו בהם גזע עליון. הבלגים התייחסו לטוּטסִי כשותפים מקומיים לשלטון למרות היותם מיעוט באוכלוסייה. הבלגים הנהיגו מדיניות של עבודות כפייה, בעיקר במטעי קפה, תחת פיקוח של בני טוּטסִי. בכך הוחרפה האיבה וחודדו ההבדלים בין הטוּטסִי להוּטוּ. עקב הקולוניאליזם והפעילות המיסיונרית, החלה התנצרות המונית של האוכלוסייה האפריקאית. כדי להשתייך לאליטה השלטונית היה צורך להשתייך לכנסיה. בשנת 1933 הקצינו הבלגים את ההבדלים עוד יותר ע"י הנפקת תעודות זהות בהן מצוינת ההשתייכות הקבוצתית. טוּטסִי הוגדר, כמי שמחזיק ב-10 פרות לפחות או בעל חזות טוּטסִית. אם שני סעיפים אלה לא התקיימו, הוטל על האדם להוכיח שאיננו הוּטוּ. בכך קיבלה לראשונה הזהות ה"אתנית" תמיכה תחיקתית. בכך נפגעה המוביליות המעמדית, שהייתה אפשרית קודם לכן בנישואין או על ידי צבירת בקר, ונפגעה גם התערבבות האוכלוסייה שהייתה נהוגה מקדמת דנא. החקיקה הקולוניאליסטית הפכה את הפער בין טוּטסִי להוּטוּ לרשמי ולבלתי ניתן לשינוי. בשנת 1929 החליטו הבלגים על איחוד תפקידי הצ'יפים וצמצום במספרם ובהזדמנות זו פוטרו רוב הצ'יפים מבני ההוּטוּ, כך שמספרם בסוף שנות ה-50 עמד על 2 צ'יפים מבני הוּטוּ, לעומת 43 צ'יפים מבני טוּטסִי. מהלך זה תרם לריכוזו של יותר ויותר כוח בידי פחות אנשים.

 מהפכת ההוּטוּ 1959-1962:

בשנות החמישים של המאה ה-20 החלה באפריקה תקופת הדה-קולניזציה. מדינות האו"ם העבירו תמיכתן למתן עצמאות למדינות הכבושות. בשנת 1957 פרסמו ברואנדה תשעה אינטלקטואליים מבני ההוּטוּ את "המניפסט של הבאהוּטוּ" ובו דרישה לשבור את המונופול הפוליטי הכלכלי והחברתי של הטוּטסִי ברואנדה. במניפסט דרשו התשעה "שלטון רוב דמוקרטי" וסילוק "המערכת הקולוניאלית גזענית של הטוּטסִי" "והחזרתם לאתיופיה". הטוּטסִי דרשו מהבלגים שיעניקו להם עצמאות מיד ויעבירו לידיהם את השלטון, ללא בחירות. קריאה זו זכתה לגיבוי ממדינות האו"ם, הגוש הקומוניסטי והעולם השלישי. הבלגים, שבמשך עשרות בשנים השתמשו בבית המלוכה הטוּטסִי ובמערכת הפיאודלית כשותפיהם בניהול המדינה, העבירו את תמיכתם להוּטוּ שדרשו דמוקרטיזציה של המדינה. שינוי זה במדיניות הבלגית נמשך על פני שנות ה-50, ומוסבר בשינוי דעת הקהל בבלגיה עצמה שנטתה להזדהות יותר עם הרוב המדוכא "הדמוקרטי" (הוּטוּ) ולנטוש את המיעוט האריסטוקראטי-הפיאודלי (טוּטסִי). גם הכנסיה הקתולית העבירה תמיכתה להוּטוּ מחשש לאבד את המוני המאמינים. בתקופה זו מתארגנות ברואנדה מספר מפלגות, חלקן של טוּטסִי וחלקן של הוּטוּ, חלקן דמוקרטיות באופיין וחלקן בעלות מצע גזעני ואלים. המהפכה הדמוקרטית של בני ההוּטוּ התגלגלה במהרה למעשה אלימות אכזריים של בני ההוּטוּ בטוּטסִי, בהנהגת מפלגת ההוּטוּ הקיצונית, MDR. בשנים 1959-1962 נהרגו עשרות אלפי טוּטסִי במעשי טבח מאורגנים ורבים מהם ברחו למדינות שכנות, צאצאיהם בשנות ה-90 ימלאו תפקיד חשוב ברצח העם. הבלגים מצידם פיטרו את הצ'יפים בני הטוּטסִי ומינו בני הוּטוּ במקומם. בשנת 1960 התקיימו בחירות ראשונות בהנהגת הממשל הבלגי, בהן הוחלט להקים את הרפובליקה הריבונית דמוקרטית של רואנדה. המלך גורש, ונבחרה מועצה בה רוב של הוּטוּ קיצוני ומיעוט של טוּטסִי קיצוניים. בשנות ה-60 המשיכו הפרעות בטוּטסִי והונהגה מדיניות מפלה נגדם. שלטון ההוּטוּ נישל את הטוּטסִי מתפקידיהם ומאדמותיהם.

ב-1 ביולי 1962 רואנדה קיבלה עצמאות. בראשה עומדים נציגים ממפלגת ההוּטוּ הקיצונית MDR אשר היו שותפים בניסוח מניפסט הבאהוּטוּ. בשנת 1964 אמר נשיא רואנדה גרגואר קאייבנדה (הוּטוּ), כי "אם פליטי הטוּטסִי ינסו לתפוס את השלטון מחדש, הם יווכחו לדעת שכל גזע הטוּטסִי יושמד". מנהיגות האופוזיציה הוצאה מחוץ לחוק ונאסרה. מוסדות המדינה עברו הוּטוּאיזציה, והממשל עצמו הסיט נגד הטוּטסִי. שלטונו של קאייבנדה היה אוטוריטרי באופיו, לא שונה במיוחד משיטת המלוכה שהייתה קיימת קודם ובוטלה לאחר המהפכה. המשטר של קאייבנדה בא לסיומו בשל מהפכה פנימית על רקע מאבקים בתוך קהילת ההוּטוּ. שר ההגנה בממשל קאייבנדה, הגנרל ז'ובנאל הביארימאנה, עלה לשלטון. מהפך זה סמן הקצנה נוספת במדינה, כאשר בני ההוּטוּ הצפוניים, הקיצוניים יותר, הדיחו את קאייבנדה, שהוא מבני ההוּטוּ הדרומיים. שלטונו של ביארימאנה היה שלטון יחיד עם מפלגה אחת וכל פעולה של אזרחים בתוך המדינה חויבה בקבלת רשיונות מהממשל. כל ההשקעות הממשלתיות הושקעו בהוּטוּ הצפוניים. נאסר על בני הוּטוּ לשאת נשות טוּטסִי. באותה תקופה האישיות הדומיננטית ביותר ברואנדה הייתה אשת הנשיא, אגתה הביאריאמה, שהחזיקה תחתיה כוח פוליטי מרכזי, שהורכב מאנשי הקלאן שלה שנחשבו להוּטוּ "טהורים" יותר שכן באיזורי מוצאם הצפוניים לא היו נהוגים נישואי תערבות עם טוּטסִי. הוא כונה "הקלאן של אגתה". למרות מאפייניו הטוטליטריים, זכה המשטר הרודני לתמיכת בלגיה וצרפתבזכות היותו "דמוקרטי", "מחוייב לנצרות" ובזכות הדגש שהוא שם על "פיתוח ומודרניזציה". גם המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות באיטליה וגרמניה תמכו בשלטון "נוצרי-דמוקרטי" זה.

רצח העם בבורונדי 1972:

בבורונדי כמו ברואנדה שלטה בתקופה המסורתית הקדם קולוניאלית שושלת טוּטסִי. המהפכה ב-1959 ברואנדה השפיעה גם על בורונדי, אך באופן הפוך – שם התבצר שלטון הטוּטסִי. בשנות ה-60 הייתה מהפכה שהדיחה את שושלת הטוּטסִי, אך במקומה עלה משטר טוּטסִי צבאי. כזכור, הן בורונדי והן רואנדה השתייכו בעבר לקולוניה הבלגית, אולם בבורנדי של שנות ה-60 וה-70, דיכאו הטוּטסִי את ההוּטוּ, ואילו ברואנדה היה המצב הפוך. השלטון הרואנדי השתמש בזוועות בבורונדי כצידוק למעשי הדיכוי והאפליה.

בקיץ 1972 ביצע שלטון הטוּטסִי בבורונדי, רצח עם בבני ההוּטוּ. הוּטוּ צעירים שלמדו בבתי ספר ובאוניברסיטאות והוּטוּ מבוגרים שנחשבו מלומדים נרצחו כולם בשיטתיות. מספר הקורבנות הגיע תוך שלושה חודשים ליותר מ- 200,000. רצח העם הוביל למנוסתם של 400,000 בני הוּטוּ לרואנדה, והקצין את תגובותיו של שלטון ההוּטוּ ברואנדה כלפי הטוּטסִי במדינה.

הקמת החזית הפטריוטית של רואנדה:

בשנות ה-90 החלה להתארגן בגבול רואנדה ואוגנדה מיליציה חמושה של בני טוּטסִי, אליה התגייסו בני טוּטסִי מאוגנדה, רואנדה ובורונדי, ושמה החזית הפטריוטית של רואנדה- RPF. מטרת ה-RPF הייתה להיאבק במשטר ההוּטוּ הגזעני ברואנדה. למרות הרדיפה של ממשלת רואנדה, הם התפתחו וגדלו והצליחו לצרף אליהם משכילים רבים מבני הטוּטסִי. אלו האשימו את האדם הלבן בסכסוכים בין הקבוצות. ב- 1990 פלשו חיילי RPF לרואנדה. הפלישה נבלמה, אך חלק קטן מצפון רואנדה נכבש. פלישה זו חיזקה את גזענותם של בני ההוּטוּ שהשתמשו באירוע זה כדוגמה לכך שהטוּטסִי הם גייס חמישי בתוך המדינה שמטרתו להשתלט עליה בשנית.

הממשל המרכזי היה מאוים מפעילות ה-RPF והכביר את מאמצי ההתחמשות של צבאו. הממשל ארגן פרעות נגד הטוּטסִי בכדי ליצור סולידריות בקרב ההוּטוּ. תקיפת ה-RPF נוצלה על מנת לביים מתקפה על עיר הבירה קיגאלי בכדי להגביר את ההיסטריה. באמצעי התקשורת התקיימה הסתה כנגד בני הטוּטסִי וה-RPF ואנשי הטוּטסִי בתוך המדינה הואשמו בשיתוף פעולה. בשנים 1992- 1993 מוקמות מליציות חמושות של אזרחים בני הוּטוּ בתוך רואנדה.

הסכם ארושה:

בלחץ בין-לאומי החל "הסכם שלום" בין ממשלת רואנדה לבין ה-RPF. בהסכם הושגה הפסקת אש, הקמת ממשלה זמנית ברואנדה, הקטנת צבא רואנדה והחזרת פליטים טוּטסִי לרואנדה. ההסכמים העניקו ל-RPF ייצוג בממשלת אחדות רחבה עד לקיומן של בחירות. קבוצה של קיצונים בני הוּטוּ התנגדה נחרצות לשיתוף ה-RPF שלטון וסירבה לחתום על ההסכמים. כשנעתרה לבסוף והסכימה לחתום, היו אלה אנשי ה-RPF שהתנגדו. ההסכם נחתם לבסוף בארושה שבטנזניה ב- 1993. כן הוסכם שיאוחדו כוחות צבאיים עם ה-RPF וישוגר כוח או"ם שיפקח על ביצוע ההסכמים. שליח האו"ם, הגנרל דאלאיירה, אשר הגיע לרואנדה ב-1993, לא חש בסכנה מיוחדת והציע לשלוח רק כוחות מועטים "לשמור על השלום באזור".

ההכנות לרצח העם:

לאחר שנשיא רואנדה ז'ובנל הבריאמנה חתם על ההסכם, טענו קיצוני ההוּטוּ שהוא מכר את בני עמו. הצבא הביע כעס על ההסכם. קיצוני ההוּטוּ החליטו על הקמת "כוח ההוּטוּ". עשרות אלפים גוייסו, ולרואנדה יובאו בחשאי מסין חצי מיליון מצ'טות (סכינים גדולות לחיתוך עשביית ג'ונגל) כדי לחלק כנשק למתגייסים החדשים. בתחנת הרדיו העממית של רואנדה, שנוהלה על ידי מפלגת השלטון, החלו לשדר דברי הסתה קיצוניים וקראו לבצע "פתרון סופי" לבני הטוּטסִי.

תחילת רצח העם:

באפריל 1994 התקיימה בארושה ועידה שהתכנסה כדי לנסות לממש את ההסכם. משחזרו נשיאי רואנדה ובורונדי נורה טיל על מטוסם. השליטים וכמה נספחים נהרגו. לא ברור עד היום מי יירה את הטיל, וישנן מס' תיאוריות. אופציה אחת מדברת על כך שבני ההוּטוּ הקיצוניים הפילו את מטוסו של נשיאם עקב חתימתו על הסכם ארושה. ייתכן שהמשמר הנשיאותי בעצמו ביצע את הירי וטענה זו נתמכת בכך שמשמר זה מנע מהאו"ם גישה לאזור ההתרסקות. בכל מקרה, בבוקרו של אותו יום שודרו קריאות של תחנת הרדיו RTLM כי משהו עומד להתרחש, וכי על בני ההוּטוּ להיות מוכנים להתפתחויות בהמשך היום. מיד לאחר הישמע החדשות בדבר הפלת המטוס, הקימו המיליציות של "בני ההוּטוּ" מחסומי דרכים וקיבלו לידיהן רשימות חיסול. תחנת הרדיו RTLM יצאה בקריאות לרצח בני טוּטסִי כנקמה על הרג הנשיא. הקורבנות הראשונים היו אנשי הוּטוּ מתונים, ראש הממשלה ושר החוץ שיזמו את ההסכם. אנשי "כוח ההוּטוּ" תפסו את השלטון במדינה לאחר רצח הנשיא והאו"ם והקהילה הבין-לאומית הכירו בהם כמושלים לגיטימיים.

ההשמדה:

החל מה-6 באפריל 1994, יום הפלת המטוס הנשיאותי, ובמהלך 100 הימים שלאחר מכן נרצחו בין 800,000 ל-1,000,000 בני אדם, רובם בנשק קר. מרביתם בני הטוּטסִי וחלקם בני הוּטוּ שהתנגדו לרצח. לאורך כל הדרך, שידרו תחנות הרדיו קריאות לרצח והשמדה סופית של הטוּטסִי. אנשים רצחו את שכניהם, חבריהם לעבודה ואפילו קרובי משפחה. עם פרוץ רצח העם חידשה ה-RPF את מלחמתה נגד הממשלה של בני ההוּטוּ. מנהיג ה-RPF, פול קָגַאמֶה, פיקד על כוחות החזית ממדינות שכנות כגון אוגנדה וטנזניה והוביל את כוחותיו לפלישה לרואנדה. המלחמה נמשכה כחודשיים, במקביל לרצח העם שהתחולל אז.

תגובת הקהילה הבינלאומית:

עם אובדן היציבות במדינה ופרוץ רצח עם, נסגרו שגרירויות זרות במדינה וניתנה הוראה לכוחות או"ם להתמקד בפינוי האזרחים הזרים מהמדינה. הכוחות הבלגים נסוגו מרואנדה לאחר רצח עשרת החיילים הבלגיים שאבטחו את ראש הממשלה. למעשה, העולם כולו התייחס לנעשה ברואנדה כאל "עניינים פנימיים", והמוסדות הבינלאומיים נמנעו מהגדרת המאורעות כ"רצח עם".

החלטת מועצת הביטחון של האו"ם הייתה לצמצם את כוח האו"ם ברואנדה ל-260 איש מקנדה, גאנה והולנד. כוחות אלו התרכזו באזורים מוגנים יחסית. ב- 29 באפריל, כשלושה שבועות לאחר תחילת הרצח, התקבלה החלטה להציב כוחות או"ם ברואנדה. ביצועה התעכב בפועל עקב ויכוחיים בנושאי מימון. מאחר וכוחות האו"ם טרם הוצבו באזור, התירה מועצת הביטחון של האו"ם, ב-22 ביוני, לצרפת להנחית כוחות בעיר גומא שבשטח זאיר (כיום קונגו) לצורך סיוע הומניטרי, שבה שהו פליטים בני הוּטוּ. מדינת ישראל שלחה שלוש משלחות סיוע הומניטרי לשטח זה.

הפסקת האש וסיומו של רצח העם:

ביולי 1994 הביסו כוחות ה-RPF את שלטון ההוּטוּ ושמו קץ לרצח העם. כשני מיליון בני הוּטוּ נמלטו והפכו לפליטים בבורונדי, טנזניה, אוגנדה וזאיר. חלקם ברחו משום שהשתתפו בהשמדה של בני הטוּטסִי וחששו מפני מעשי נקמה. אלפים מהם מתו במגפות במחנות הפליטים. המלחמה ברואנדה ומשבר הפליטים שבא בעקבותיה הובילו להפרת האיזון הפוליטי והצבאי באזור הגבול עם זאיר ולפרוץ מלחמת קונגו. מאות אלפי פליטים שבו לרואנדה החל מ-1996.

לאחר הרצח:

תחת שלטון ה-RPF רואנדה החלה בהעמדה לדין של אלפי נאשמים בהשתתפות ברצח העם. במקביל, האו"ם הקים את בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה, שמקום מושבו בארושה, שבטנזניה. בבית הדין של האו"ם עומדים לדין בכירים לשעבר בממשלה ובצבא הרואנדי, בעוד שמערכת המשפט ברואנדה מעמידה לדין מנהיגים מקומיים וזוטרים.

שלטון הטוּטסִי הבין שלא יוכל להתעלם או לדכא את ההוּטוּ המהווים את הרוב המכריע באוכלוסייה. הממשל הכריז על ביטול עונש המוות ועל תחילת תהליך לפיוס לאומי. בשנת 2000 היו כלואים כ- 120,000 רוצחים ברואנדה, מערכת המשפט מצאה כי ידרשו יותר מ- 110 שנים על מנת להעמיד אותם לדין ועל כן החלה לחפש חלופות. הוחלט לחדש את שיטת המשפט המסורתית של רואנדה הנקראת הגַאצַ'צֶ'ה. משפטי הגַאצַ'צֶ'ה נערכים במרכז הכפר או בשטח ציבורי אחר, תחת כיפת השמיים, בנוכחות משפחות הקורבנות, הניצולים, הקהילה, ראש הקהילה והנאשם. הגַאצַ'צֶ'ה הוא מעין משפט חצר בו מתקיים דיאלוג בין הנאשם לקורבנות ולנאשם יש הזדמנות להצטער על פשעיו לפני קהילתו. שיטת הגַאצַ'צֶ'ה נהוגה היום וכך מתבצעים רוב המשפטים. בנוסף אסר השלטון את ההפרדה בין הקבוצות על פי חוק. אך עדיין רוב המנהיגים הם בני טוּטסִי. כמו כן חלק מההוּטוּ מתנגדים להתרסה נגד החלוקה לקבוצות כך שעדין קיימים מתחים אתניים.

באוקטובר 2014, במלות 20 שנה לרצח העם, שודר ב- BBC סרט דוקומנטרי בשם "האמת הגנוזה על רצח העם ברואנדה". בסרט ניתנה במה למכחישי רצח העם ברואנדה שהאשימו את פול קאגמה בביצוע רצח העם וטענו כי רוב ההרוגים היו בני ההוטו ולא בני הטוטסי. ניסיונות הכחשה כאלו הושמעו גם בעבר אלא שהפעם ניתנה להם במה בערוץ מרכזי.בעקבות הקרנת הסרט ה-BBC הואשמו בהכחשת רצח עם וסולקו מרואנדה. מנתונים אמינים שנחשפו לאחר הקרנת הסרט עולה כי במהלך רצח העם נרצחו 512,000-662,000 בני טוטסי ועוד כ-200,000 בני הוטו.

 

*מאמר זה נכתב בעזרתה של החוקרת הרואנדית ג'קלין מורקטטה

Comments are closed.