מהו רצח עם?

את המונח "רצח עם" (genocide) תבע המשפטן היהודי רפאל למקין בשנת 1944 כאות לפשע החמור מכל; השמדה של קבוצה מובחנת. למקין פעל כבר מראשית שנות השלושים בניסיון לכונן חוק בינלאומי האוסר על רצח המונים. האו"ם אימץ את המושג רצח עם על פי הגדרותיו של למקין ובדצמבר 1948 נחתמה אמנת האו"ם בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם. האמנה נכנסה לתוקף בינואר 1951 ואושררה על ידי 144 מדינות. זוהי ההגדרה המשפטית למושג "רצח עם", אשר תקפה מאז ועד היום, ומשמשת ככוח התראה קבל עם ועדה.

במאה ה-20 הידרדרה האנושות לרוע אשר כמעט ולא ניתן לשער, רוע המאיים על כל בן אנוש. סמליו המובהקים של רוע זה מוכר כאושוויץ וכטרבלינקה, מחנות ההשמדה הגדולים ביותר אשר יצר האדם ובהם הושמדו יותר משני מיליון יהודים ועוד מאות אלפי בני אדם. רציחות המונים, טבח והשמדה במיתות משונות היו לכלי פוליטי נפוץ במאה ה-20 וגרמו למותם של מעל- 150 מיליון אזרחים לא חמושים. ביטוי נוסף לרוע זה מהווה החימוש בנשק גרעיני, אשר בשימוש היחיד שנעשה בו בהירושימה ונגסקי אבדו חייהם של רבע מיליון בני אדם "בלחיצת כפתור". פיתוחו של הנשק הגרעיני וייצורו בכמויות גדולות על ידי המעצמות הביא לכדי אפשרות ממשית את השמדת האנושות כולה.

בצל האיום ברצח-עם וברצח-כל הופכת ההישרדות עצמה ל"גרעין האוטופי" של האנושות, משמע: התפילה לחיים טובים יותר מוחלפת בתחינה לשרוד, האנושיות שבאדם מאוימת. יצירת עולם ללא אימה הינה האפשרות היחידה לשמור על צלם האדם. "היטלר כפה על בני האדם במעמד אי החופש שלהם צו קטגורי חדש: לערוך את חשיבתם ופועלם כך שאושוויץ לא יישנה ודבר דומה לא יתחולל עוד לעולם".

אם יש את נפשנו לרדת לעומק המניעים המביאים בני-אדם לרצוח עמים, אוכלוסיות, תרבויות, עלינו לחצות את עמק-הבכא של הפרדת הרע מהנורא; מן הסתם כל רצח הוא רע, כל מלחמה יש בה עוול, וכל הרג המוני – יגונה. אולם גינוי של כל רע באשר הוא כמוהו כאי-נקיטת עמדה ביחס לרע וביחס לקו המפריד בין העוול ההכרחי, בין הרע ובין הנורא. לכן המעשה הראשון בהבנת תופעת רצח-העם יהיה הסרת המוץ מהתבן. טשטושו של המושג "רצח עם" על ידי החלתו על מעשי רצח וזוועה ממינים שונים מביא לכדי הסתרת התופעה המסוכנת והמחרידה המתפרצת במקומות שונים ברחבי העולם ובתולדות האנושות. לכן יש לתת הגדרה מדויקת לרצח-עם. הוועד למאבק ברצח עם מתבסס על ההגדרה הבאה:

שני תנאים מקדימים לרצח-עם

תנאי ראשון: רצח-עם מבוסס על מערכת ערכים המייחסת לרצח החפים-מפשע (אשר אינם מהווים איום) המשתייכים לקבוצה מסוימת ערך מוסרי, הופכת אותו לטוב מבחינה מוסרית, ואולי אף מגדירה רצח זה כערך עליון. זהו ההיפוך המוסרי ההכרחי לקיומו של רצח-עם. כאשר חברה מסוימת, מכוננת מערכת ערכים שכזו בליבה, בהובלת הנהגתה הפוליטית הרי שרצח-עם עלול להתרחש. עדות להיפוך מוסרי זה ניתן לראות בדבריו המתועבים של היינריך הימלר בפני קצינים של הס"ס בפוזן  באוקטובר 1943 :

"ברצוני לדבר אתכם בגלוי על עניין רציני. עלינו לדבר על כך בינינו לבין עצמנו בגלוי, אך לעולם לא נדבר על כך בפומבי… אני מתכוון לפינוי היהודים, להשמדת הגזע היהודי. זהו דבר שקל לדבר עליו. "הגזע היהודי הולך ומתחסל" אומר חבר מפלגה אחד, והרי זה ברור, זה נאמר במצע שלנו – חיסול היהודים, ואנו עושים זאת – משמידים אותם. ואז באים הם, שמונים מיליון גרמנים טובים, ולכול אחד יש "יהודי הגון" שלו. השאר הם, כמובן, שרצים, אבל זה, האחד הזה, הוא יהודי סוג א'… אף אחד מהם לא התנסה בכך. אתם יודעים מה משמעות הדבר כאשר 100 גופות מוטלות זו ליד זו. או 500 גופות או 1,000. פרט ליוצאים מן הכלל שמקורם בחולשה אנושית – הצלחנו להישאר הגונים, זה מה שחישל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב ושלעולם לא ייכתב."

תנאי שני: אמצעים להשמדה המונית- אמצעים המשמשים להרג בני אדם בהיקפים גדולים. אין הכוונה רק לכלי המשחית עצמם, אלא גם ובעיקר למערכת הבירוקרטית הנדרשת לצורך ביצוע מעשה השמדה המוני. מערכת מסוג זה התאפשרה רק עם התפתחות המודרנה ולכן רצח-העם הוא בעיקרו תופעה מודרנית.

ממשותו של רצח העם מתבטאת בשלושה אופנים:

השמדתם של בני אדם, ובעיקר חפים מפשע, קרי כאלו אשר אינם מהווים איום פיזי ישיר או עקיף עבור התוקפן. ניתן לזהות את ההשמדה המכוונת הן על ידי הפעלת שיטה סדורה והן על ידי רצח נשים, ילדים, קשישים ואוכלוסיות חלשות נוספות.

עמידה מן הצד של רוב האנושות וחוסר התנגדות לתליינים מאפיינים את תופעת רציחות העמים. במהלך השואה העלה המשפטן היהודי רפאל למקין את האבסורד: "בכל חברה מאורגנת רצח אדם יחיד הוא פשע, מדוע רצח מיליונים איננו כפשע?" לאחר השואה נחתמה "האמנה למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם" על ידי אומות העולם, אך רציחות עמים המשיכו להתרחש ואומות העולם נמנעו מלהתערב.

הכחשה הינה מרכיב מוטבע בכל רצח עם ולאחר כל רצח עם. מטרת ההכחשה היא כפולה: להסתיר את הפשע הנורא מכל מפני העולם הסובב ולהכחיש את קיומה של הקבוצה המושמדת. רצח-עם "מושלם" אינו נזכר בדברי הימים.

 

אמנת האו"ם בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם

בעלי האמנה הזאת, לאחר שעיינו בהצהרה שניתנה מאת עצרת האומות המאוחדות בהחלטתה מס' 96 (ו) מיום 11 בדצמבר  1946, האומרת שהשמדת עם הוא פשע על פי החוק הבינלאומי, והוא בניגוד לרוחן ולמטרתן של האומות המאוחדות ולשמצה בעיני העולם התרבותי;

ומתוך הכרה שבכל הדורות הייתה השמדת עם גורמת אבידות גדולות לאנושות;

ובהיותם משוכנעים שכדי להסיר מעל המין האנושי את השוט הנתעב הזה דרוש שיתוף פעולה בינלאומי,

באו לכלל הסכם, לאמור:

סעיף 1: בעלי האמנה מאשרים שהשמדת עם, בין בימי שלום ובין בימי מלחמה, הוא פשע על פי החוק הבינלאומי, ובעלי האמנה מקבלים עליהם למנוע אותו והעניש עליו.

סעיף 2: באמנה זו, השמדת עם פירושה – אחד המעשים המפורשים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי, באשר הוא קיבוץ כזה. ואלה המעשים:

(א)    הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ;   (ב) גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקיבוץ;   (ג) העמדת הקיבוץ בכוונה תחילה בתנאי-חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתו הגופנית, כולו או מקצתו;   (ד) קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקיבוץ;   (ה) העברת ילדי הקיבוץ לקיבוץ אחר בדרך כפייה.

סעיף 3: ואלה המעשים שיהיו נענשים עליהם:

(א) השמדת עם;   (ב) קשר לבצע השמדת עם;   (ג) הסתה ישירה ופומבית לבצע השמדת עם;   (ה) השתתפות בהשמדת עם.

סעיף 4: בני אדם המסייעים להשמדת עם או אחד המעשים המנויים בסעיף 3, יבואו על ענשם, בין שהם מושלים הנושאים באחריות מכוח חזקה, בין שהם פקידי ציבור ובין שהם אישים פרטיים.

סעיף 5: בעלי האמנה מקבלים על עצמם לחוקק, במסגרת חוקותיהם הם, את החוקים הדרושים, כדי להפעיל את הוראות האמנה הזאת ובמיוחד כדי לקבוע עונשים יעילים לאנשים האשמים בהשמדת עם או במעשה מן המעשים המנויים בסעיף 3.

סעיף 6: בני אדם שנאשמו בהשמדת עם או במעשה מן המעשים המנויים בסעיף 3, יישפטו על ידי בית משפט מוסמך של המדינה שבארצה נעשה המעשה, או על ידי בית משפט פלילי בינלאומי שיהיה לו כוח שיפוט על אותם בעלי האמנה שקיבלו עליהם את שיפוטו.

סעיף 7: השמדת עם ושאר המעשים המנויים בסעיף 3 לא יראו אותם כפשעים פוליטיים לצורך הסגרה.

בעלי האמנה מתחיבים במקרים כאלה להתיר הסגרה על פי חוקיהם ועל פי חוזיהם שהם בני תוקף אותה שעה.

סעיף 8: כל אחד מבעלי האמנה רשאי לדרוש מאת המוסדות המוסמכים של האומות המאוחדות שיפעלו, לפי מגילת האומות המאוחדות, כל פעולה שיראו אותה כעשויה למנוע או להשבית השמדת עם או כל מעשה אחר מן המעשים המנויים בסעיף 3.

סעיף 9: מחלוקת בין בעלי האמנה לגבי פירושה, קיומה והשימוש בה, לרבות מחלוקת בענין אחריותה של מדינה להשמדת עם או למעשה אחר מן המעשים המנויים בסעיף 3, תובא לפני בית הדין הבינלאומי לצדק על פי בקשתו של אחד החולקים

סעיף 10: האמנה הנוכחית, שבה טקסטים בסינית, אנגלית, צרפתית, רוסית וספרדית הינם אותנטיים במידה זהה, תישא את תאריך ה-9 בדצמבר 1948.

סעיף 11: אמנה זו תהיה פתוחה לחתימה עד יום 31 בדצמבר 1949 לכל חבר של האומות המאוחדות ולכל מדינה שאינה חברה שקיבלה הזמנה לכך מאת עצרת האומות המאוחדות.

אמנה זו תאושר, ותעודות האישור יופקדו בידי המזכיר הכללי של האומות המאוחדות.

אחרי 1 בינואר 1950 יוכלו להצטרף לאמנה זו כל חבר של האומות המאוחדות  וכל מדינה שאינה חברה שקיבלה הזמנה כאמור לעיל.

תעודות ההצטרפות יופקדו בידי המזכיר הכללי של האומות המאוחדות.

סעיף 12: כל אחד מבעלי האמנה רשאי תמיד, במסירת הודעה למזכיר הכללי של האומות המאוחדות, להרחיב את תחילת האמנה הזאת על כל חבלי הארץ, שאוץו בעל האמנה אחראי ליחסי החוץ שלהם, או על מקצתם.

סעיף 13: ביום שיופקדו בידי המזכיר הכללי עשרים תעודות ראשונות של אישור או של הצטרפות, ירשום זכרון-דברים ויעביר העתק ממנו לכל חבר של האומות המאוחדות ולכל מדינה שאינה חברה האמורה בסעיף 11.

אמנה זו תיכנס לתוקף ביום התשעים שלאחר היום שבו הופקדה התעודה העשרים של אישור או של הצטרפות.

כל אישור או הצטרפות שבאה לאחר תאריך אחרון זה ייכנסו לתוקף ביום התשעים שלאחר הפקדת תעודת האישור או ההצטרפות.

סעיף 14: אמנה זו תעמוד בתקפה עשר שנים מיום שנכנסה לתוקף.

לאחר מכן תעמוד בתקפה לתקופות נוספות של חמש שנים בזו אחר זו לגבי אותם בעלי האמנה שלא הודיעו על הסתלקותם מן האמנה לפחות ששה חדשים לפני גמר התקופה החולפת. ההסתלקות תהיה על ידי הודעה בכתב שתישלח על שם המזכיר הכללי של האומות המאוחדות.

סעיף 15: ירד מספרם של בעלי אמנה זו בדרך ההסתלקויות עד למטה מששה עשר, יפקע כוחה של האמנה  מן היום שבו לתוקף האחרונה שבהסתלקויות אלו.

סעיף 16: כל אחד מבעלי האמנה רשאי לבקש על תיקון האמנה הזאת על ידי הודעה בכתב למזכיר הכללי.

העצרת תחליט אם יש לעשות, ומה יעשה, בדבר בקשה כזאת.

סעיף 17: המזכיר הכללי של האומות המאוחדות יודיע לכל חבר של האומות המאוחדות ולמדינות שאינן חרות האמורות בסעיף 11, את הפרטים האלה:

(א)חתימות, תעודות אישור ותעודות הצטרפות שנתקבלו לפי סעיף 11; (ב) הודעות שנתקבלו לפי סעיף 12; (ג) התאריך שבו נכנסה אמנה זו לתוקף לפי סעיף 13; (ד) הסתלקויות שנתקבלו לפי סעיף 14; (ה) פקיעת כוחה של האמנה לפי סעיף 15; (ו) הודעות שנתקבלו לפי סעיף 16.

סעיף 18: הטופס המקורי של אמנה זו יופקד בארכיון האומות המאוחדות.

העתק מאושר של האמנה יישלח לכל חבר של האומות המאוחדות ולכל המדינות שאינן חברות כאמור בסעיף 11.

סעיף 19: אמנה זו תירשם על ידי המזכיר הכללי של האומות המאוחדות ביום שבו נכנסה לתוקף.

החקיקה על האמנה למניעה וענישה של הפשע רצח עם בישראל

בתוקף הנסיבות ההיסטוריות הייתה מדינת ישראל מהמדינות הראשונות לחוקק חוק מדינתי שמאשרר את אמנת האו"ם. לאחר שבאוגוסט 1949 חתמה ישראל על אמנת האו"ם, היא חוקקה את החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם" במרץ 1950. אחד הסעיפים הקריטיים בחוק זה הינו הסעיף החמישי המאפשר למדינת ישראל לשפוט מבצעי רצח עם, גם אם הפשע לא התבצע בתחום השיפוט שלה. בזה מתחייבת המדינה התחייבות מוסרית בפני העולם כולו.

 

חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם, כנסת ישראל, תש"י-1950

1. "השמדת עם" – פירוש

(א) בחוק זה "השמדת-עם" פירושה – אחד המעשים המפורטים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי (להלן – "קיבוץ"), באשר הוא קיבוץ כזה.

ואלה המעשים:

(1) הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ;

(2) גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקיבוץ;

(3) העמדת הקיבוץ בתנאי-חיים שיש בהם כדי להביא להשמדתו הגופנית, כולו או מקצתו;

(4) קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקיבוץ;

(5) העברת ילדי הקיבוץ לקיבוץ אחר בדרך כפייה.

(ב) בסעיף-קטן (א), "ילד" פירושו – אדם שלא מלאו לו שמונה-עשרה שנה.

2. עונש על השמדת עם

האם בהשמדת-עם, דינו – מיתה; אך אם עשה את המעשה, המהווה את העבירה, בנסיבות אשר, אלמלא סעיף 6, היו פוטרות אותו מאחריות פלילית או היו משמשות עילה למחילת העבירה, והוא עשה כמיטב יכלתו כדי להקל את חומרת התוצאות שנגרמו על ידי המעשה, יהיה דינו – מאסר לתקופה של לא פחות מעשר שנים.

3. קשר, הסתה וניסיון להשמדת עם, והשתתפות בה

(א) האשם באחד המעשים המפורטים להלן, דינו כדין האשם בהשמדת-עם. ואלה המעשים:

(1) קשר לבצע השמדת-עם;

(2) הסתה לבצע השמדת-עם;

(3) ניסיון לבצע השמדת-עם;

(4) השתתפות בהשמדת-עם.

(ב) המונחים "קשר", "הסתה" ו"ניסיון" שבסעיף-קטן (א), יש לפרשם מתוך סימוכין להוראות פקודת החוק הפלילי, 1936.

(ג) לצורך סעיף-קטן (א)(4), רואים אדם כמשתתף בהשמדת-עם, אם רואים אותו כך על פי סעיף 23(1) (ב), (ג) או (ד) לפקודת החוק הפלילי, 1936.

4. אחריות על השמדת עם

האשם בעבירה לפי חוק זה יבוא על ענשו, בין שהוא מושל הנושא באחריות מכוח החוק, בין שהוא חבר של מוסד מחוקק, בין שהוא פקיד-ציבור ובין שהוא אדם פרטי.

5. מקום הפשע

מי שעשה מחוץ לישראל מעשה שהוא עבירה לפי חוק זה, אפשר להביאו לדין ולהענישו בישראל, כאילו עשה את המעשה בישראל.

6. תפקיד משפטי, הכרח, צורך וצידוק אינם הגנה

הוראות הסעיפים 16, 17, 18 ו-19 לפקודת החוק הפלילי, 1936, לא יחולו לגבי עבירות לפי חוק זה.

7. תחולת החוק הפלילי הכללי

הוראות החלק הראשון של פקודת החוק הפלילי, 1936, יחולו לגבי עבירות לפי חוק זה, במידה שאין בחוק זה הוראה אחרת.

8. הסגרה

על אף האמור בכל חוק אחר, בדיון בדבר הסגרתו של אדם שנאשם, או שנתחייב בדין, על השמדת-עם או על אחד המעשים המפורטים בסעיף 3(א), אין נזקקים לטענה שהעבירה שעליה הוא נאשם או נתחייב בדין היא עבירה בעלת אופי פוליטי.

9. ביצוע

שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה.

10. תוקף החוק

חוק זה – הבא בעקבות האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם, שנתקבלה על ידי עצרת האומות המאוחדות ביום ז' בכסלו תש"ט (9 בדצמבר 1948), נחתמה מטעם מדינת ישראל, ובהתאם להחלטת הכנסת נתאשרה על ידי מדינת ישראל, – ייכנס לתקפו ביום פרסומו ברשומות, ויעמוד בתקפו, בין שהאמנה תיכנס לתקפה או תעמוד בתקפה ובין אם לאו.

_________________________________

1 (א) ס"ח תש"י, 137.

(ב) לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, אין התיישנות בעבירות לפי חוק זה.

Comments are closed.