בוסניה 1992-1995

בשנות התשעים פרצו ביוגוסלביה מספר מאבקים על בסיס אתני בין ששת העמים החיים בה והביאו לפירוקה. במהלך ניסיונה של סרביה לשמר את שליטתה בבוסניה על-ידי טיהור אתני של בוסניה מבוסנים עד כדי הפיכתה למיושבת על-ידי רוב סרבי. כ-100,000 בוסנים מוסלמים נרצחו, בין 150,000 ההרוגים במלחמת בוסניה, שהתרחשה בשנים 1992-1995. בשנת 1999 פרצה מלחמת קוסובו, בה ניסו הסרבים שוב לבצע טיהור אתני של המוסלמים, אולם הפעם ניצבה מולם מערכה בין לאומית ומנעה מהם מלבצע רצח עם.

רקע :

יוגוסלביה הייתה מדינה עם שורשים עמוקים של סכסוכים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים ומתח אתני רב.  במהלך מלחמת העולם השנייה מפלגת האוסטשה הקרואטית ששלטה בשטחי קרואטיה ביצעה רצח עם בסרבים וביהודים שהיו תחת שלטונה. לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמה מחדש הרפובליקה של יוגוסלביה תחת שלטונו של טיטו ששלט במדינה עד מותו ב- 1980. הייתה זו מדינה מאוד מבוזרת, בה לכל לאום הייתה את האוטונומיה שלו כחלק מהרפובליקה הגדולה. טיטו הצליח לשמור מצב זה לאורך תקופה ארוכה ולצמצם את החיכוכים על רקע אתני במהלך תקופת שלטונו, אך לקראת סופה של תקופה זו גברו המתחים האתניים. ככל שעבר הזמן היה ברור שהקומוניזם של טיטו הגיע לסיומו, ואת מקומו תפסה הלאומנות, תופעה שקיבלה חותמת סופית עם סיום המלחמה הקרה.

בשנת 1991 הכריזה סלובניה, אחת מהרפובליקות של יוגוסלביה על עצמאותה. הסרבים בראשותו של סלובודן מילושביץ' שהתנגד לפירוקה של יוגוסלביה ולחלוקתה למדינות פתחו במלחמה נגד הסלובנים. מלחמה זו נערכה 10 ימים ובסופה סלובניה זכתה לעצמאות. היה זה תחילת תהליך פירוקה של יוגוסלביה  שנמשך עד 2001 ולווה בסדרת עימותים אלימים בעלי מאפיינים אתניים ולאומיים.

רצח העם הבוסני:

באפריל 1992 הוכרה בוסניה כמדינה מצד הקהילה האירופית וארה"ב, אך המאבקים על השליטה הטריטוריאלית בה לא הסתיימו. שלוש קבוצות עיקריות נאבקו ביניהן בתוך המדינה: בוסנים-מוסלמים, סרבים וקרואטים. הקהילה הבינלאומית ניסתה להשכין שלום באזור, אך ללא הצלחה. הסכסוך החריף במיוחד בצד המזרחי של בוסניה (הקרוב לסרביה) בין הסרבים לבוסנים. הסרבים, שהתנגדו לקיומה של מובלעת בוסנית בתוך הטריטוריה שלהם, פתחו בהפצצות על הערים המרכזיות בבוסניה, ביניהן סרייבו ומוסטר, והשתלטו על אזורים רחבים בבוסניה על מנת ליצור שטח סרבי רציף. החיילים הסרבים דורבנו על ידי מסע תעמולה כבד של הטלוויזיה בעיר הסרבית בלגראד כנגד המוסלמים, שתיארה אותם כפונדמנטליסטים שמטרתם להשמיד את העם הסרבי.

מאותו רגע ביצעו הסרבים רצח עם בבוסנים בשטחים שבשליטתם. כבר במאי 1992 הם החלו להפריד בין מוסלמים לקרואטים בצפון מערב בוסניה ולשלוח את המוסלמים למחנות מעצר. המחנה המפורסם ביותר שהוקם נקרא אומרסקה סמוך לעיירה פרידור (צפון מזרח בוסניה). האסירים במחנה הוכו, לא קיבלו מים ומזון, שוכנו בצחנה, הותקפו מינית, עונו ולבסוף הוצאו להורג. במחנה טרנופולייה, שבו היו רק נשים, נאנסו האסירות באופן קבוע על ידי אנשי המשטרה והצבא. המטרה הראשונה של הסרבים הייתה לחסל את האזרחים המשכילים, האינטלקטואלים, העשירים וכל הלא סרבים שהתנגדו לשליטה הסרבית. אזרחים אחרים הועלו על קרונות רכבת אטומים וגורשו לשטח שבשליטת ממשלת בוסניה. המעשים הללו הובילו ליציאה המונית של מוסלמים מצפון מערב בוסניה. מתוך 550,000 מוסלמים וקרואטים נשארו בבתיהם ביוני 1994 פחות מ-50,000 . השטח "טוהר".

גורלה של מזרח בוסניה לא היה טוב יותר. אלפי מוסלמים מסרייבו ומהעיירות באזור נעצרו ונשלחו לכלא פוקה, אחד הגדולים ביוגוסלביה. נשים הופרדו מן הגברים ונלקחו למבני ציבור או לבתי מלון, שם הוכו, עונו ונאנסו באכזריות בידי מאות חיילים סרבים במשך חודשים על חודשים. בעקבות המעשים חלק מהעצורות הגיעו לאפיסת כוחות מוחלטת וסבלו ממחלות מין רבות. החיילים הסרבים נהגו להכריז לאחר אונס קורבנותיהם כי הנשים "ילדו תינוקות סרבים".

בעקבות האירועים הגיע מספר הפליטים הבוסנים ביוגוסלביה בנובמבר 1992 ל-1.4 מיליון איש, והמספרים גדלו ככל שהמלחמה נמשכה. היה זה משבר הפליטים החמור ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה.

טבח סרבריניצה:

סרבריניצה היא עיר בבוסניה. הסרבים ראו באזור העיר שטח אסטרטגי וניסו להשתלט עליו. לאחר מספר עימותים בין הבוסנים לסרבים באזור הכריז האו"ם באפריל 1993 על סרבריניצה כ"אזור בטוח" ומפורז מנשק. הכוחות הסרבים לא קיבלו את ההכרזה והמשיכו להזרים כוחות ותחמושת לאזור ולמנוע כניסת אספקה לאוכלוסייה האזרחית הבוסנית בסרבריניצה. המצב של האוכלוסייה הידרדר והחל מחסור חמור בדלק, מזון, תרופות ותחמושת. ביולי 1995 השתלטו הכוחות הסרבים על סרברניצה ללא התנגדות.

אזרחים רבים נמלטו מהעיר לכיוון העיר הסמוכה פוטוקרי. כ-20,000-25,000 פליטים בוסניים הגיעו לפוטוקרי ב-11 ביולי. המחסור הגדול באמצעי מחייה הפך את תנאי החיים בעיר למחפירים. ב-12 ביולי נכנסו חיילים סרבים לתוך ההמון הנמצא בפוטוקרי והוציאו להורג אנשים ללא משפט. עד הצהריים נערמו עשרות גופות ברחובות. הסיפורים על מעשי האונס והרצח התפשטו במהרה, והפחד בקרב האזרחים גבר.

בבוקר ה- 12 ביולי ביצעו הסרבים הפרדה בין הגברים לנשים והילדים. הנשים והילדים נשלחו באוטובוסים לצפון שנמצא בשליטה בוסנית, ואילו הגברים נלקחו לבניין שכונה "הבית הלבן" והוחזקו שם. מאוחר יותר הוצאו  הגברים להורג ביריות. למעלה מ-60 משאיות עמוסות בגברים בוסנים נלקחו מסרבריניצה לאתרי הוצאות להורג, שם הם נקשרו, עיניהם כוסו והם נורו עם רובים אוטומטיים. דחפורים תעשייתיים דחפו את הגופות לתוך קברי אחים. כ-8,000 גברים הוצאו להורג.

ערב פרוץ המלחמה מנתה אוכלוסיית בוסניה-הרצגובינה  4.4 מיליון תושבים, מהם כ-1.95 מיליון (44%) בוסנים-מוסלמים, כ-100,000 מתוכם נרצחו על ידי הסרבים בשנים 1992-1995.

תגובת העולם לרצח העם:

המלחמה בבוסניה זכתה לסיקור תקשורתי רב, ודעת הקהל העולמית הוקיעה את מעשיה של סרביה. למרות זאת לא ננקטו צעדים משמעותיים להפסקת ההשמדה. משא ומתן ארוך ודיונים ממושכים בין המדינות על השאלה האם יש להתערב במתרחש בבוסניה אפשרו את קיומו של רצח עם מבלי שאף מדינה בעולם פעלה על מנת להפסיקו. רק באמצע שנת 1994 השתנתה התמונה. ארה"ב התערבה בנעשה והציעה למילושביץ' תמריצים כלכליים בתמורה להסדר שלום. מילושביץ' היה מוכן לקבל את התנאים, אולם הסרבים בבוסניה התנגדו לו והמשיכו במעשיהם. נוצר פיצול בין סרביה בראשות מילושביץ' לבין הסרבים בבוסניה. המעשים האלימים נמשכו עד אוגוסט 1995, אז פתחו כוחות נאט"ו במתקפה האווירית הגדולה על הסרבים. תקיפה זו הובילה לכניעתם של הסרבים ולסיום המלחמה בבוסניה. הסכמי דייטון שנחתמו לאחר המלחמה חילקו את בוסניה לאוטונומיה סרבית ולאוטונומיה מוסלמית. הסרבים נשארו בבוסניה.

מניעת רצח העם בקוסובו:

קוסובו הוא חבל ארץ ביוגוסלביה שבו חי רוב אלבני ומיעוט סרבי. במשך שלטונו של טיטו וקצת לאחריו לאלבנים הייתה אוטונומיה בקוסובו, מה שהוביל מספר פעמים לטענות הסרבים על קיפוח. חלק מהסרבים אף הגדירו זאת כ"רצח עם תרבותי". בשנת 1989 מילושביץ' ביטל את האוטונומיה האלבנית בקוסובו. 70% מהאלבנים המועסקים בקוסובו פוטרו מעבודותיהם, על בתי הספר נאסר ללמד באלבנית ומורים שהתנגדו לכך פוטרו. אלבנים סולקו מהאוניברסיטה ומכל בנייני בתי הספר התיכוניים.

בתחילת מאבקם נקטו האלבנים בצעדים לא אלימים, אך עם הזמן גבר הדיכוי הסרבי בקוסובו, והעולם שעסק באירועים שקרו באותה תקופה בבוסניה ובקרואטיה התעלם כמעט לחלוטין מהאירועים בקוסובו. בקרב האלבנים בקוסובו ובראשם צבא השחרור של קוסובו  (KLA) הוחלט לעבור למאבק אלים.

בשנת 1997 התמוטט המשטר באלבניה בעקבות משבר כלכלי קשה ונערכו ביזות רבות של בסיסי הצבא. נשק הפך להיות מאוד נגיש, ורבים מהאלבנים שנאבקו עד כה ללא אלימות הצטרפו לשורות ה-KLA. העימותים בין הסרבים לאלבנים החריפו לכדי מלחמת אזרחים. בספטמבר 1998 תקף הצבא הסרבי במרכז קוסובו. רק אז, מדינות המערב שהשקיטו את המלחמה בבוסניה באותה תקופה, קראו להפסקת אש מיידית.

במרץ 1999 לאחר שפקע האולטימאטום שהציבו כוחות נאט"ו למילושביץ' לעזוב את קוסובו, הפציצו הכוחות את קוסובו על מנת להגן על האוכלוסייה האלבנית. בתגובה לכך הורה מילושביץ' על תקיפה רבתי של הצבא הסרבי בקוסובו. הסרבים ביצעו טיהור אתני בקוסובו. מדי יום נהרגו עשרות אנשים וקרוב ל-20,000 פונו מבתיהם. ביוני 1999 פגעו כוחות נאט"ו ברשת החשמל היוגוסלבית. זמן קצר לאחר מכן הסכים מילושביץ' לשאת ולתת באופן רציני. אחרי הכניעה התקיים משא ומתן לגבי עתידה של קוסובו, ובהסכם שהושג הוחלט שקוסובו תחולק בין האוכלוסיות היריבות. במקום הוצב כוח בינלאומי כדי לשמור על הסדר ולמנוע התלקחויות. ההתערבות הבינלאומית בשלב מוקדם מאוד של הטיהור האתני מנעה טבח ומעשי זוועה בסדרי גודל גדולים בהרבה.

על פי הערכות כ-1.2 מיליון קוסוברים נמלטו מבתיהם והותירו רק 500,000 מקהילתם בקוסובו, כאשר מרביתם מתחבאים ביערות או מועברים ממקום למקום, כ-13,000 נרצחו ו- 1,700 נעדרים. כ- 20,000 נשים נאנסו על ידי הסרבים, וכסף נגנב מהפליטים שניסו להגיע לגבול. בעקבות אירועים אלו  הוגש לבית הדין הבינלאומי בהאג כתב אישום נגד מילושביץ' בגין פשעי מלחמה.

לאחר המלחמה:

סלובודן מילושביץ' נעצר באפריל 2001 והוסגר לבית הדין הבינלאומי בהאג. הוא הואשם במעורבות ברצח עם בבוסניה ובפשעי מלחמה בקרואטיה. משפטו החל בפברואר 2002. ב-11 במרץ 2006 לפני סיום משפטו נפטר מילושביץ' בעקבות הידרדרות במצבו הבריאותי.

חלק מהמעורבים האחרים המעורבים בפשעים וברצח העם בזמן המלחמה ביוגוסלביה נעצרו ונשפטו, מדינות המערב מפעילות לחץ על סרביה להסגיר את המעורבים הנמצאים בסרביה. שיתוף הפעולה מצידה הוא חלקי ומשתנה עם השנים. בשנת 2007 החליט בית הדין הבינלאומי בהאג  להגדיר את טבח סרבריניצה בלבד כרצח עם וקבע כי סרביה הפרה את המחויבות למנוע רצח עם. הגדרה חלקית זו  הותירה  את שאר תהליך ההשמדה כאילו הוא איננו רצח עם אלא חלק מ- 'זוועות מלחמת בוסניה'. ברבות השנים רצח העם הבוסני נתפס על ידי העולם כולו כ- 'זוועות מלחמת בוסניה'.  מספר בכירים במדינה הסרבית הואשמו בפשעי מלחמה ואף ברצח עם. ב-17.2.2008 הכריזה קוסובו על עצמאותה.

Comments are closed.