השמדת הרומה (צוענים)

קבוצות הרומה ("צוענים") הגיעו לראשונה לאירופה בראשית המאה החמש עשרה מאזור הודו וממצרים וידעו מאות שנים של רדיפה תרבותית והפליה. בימי מלחמת העולם השנייה רצח המשטר הנאצי מאות אלפי בני רומה בשיטות דומות לרצח היהודים.

רקע:

קבוצות רומה, המכונים גם "צוענים" או "סינטי ורומה" הגיעו לראשונה לאירופה בראשית המאה החמש עשרה מאזור הודו וממצרים. אלה נשאו תעודות חסות של שליטים נוצרים. התחזותם לעולי רגל ותעודות החסות סייעו להם ונתנו להם מעמד במשך מספר עשורים במרחב המדינות הדובר גרמנית.

לאחר עשרות שנים בהם התקבלו הרומה בסבר פנים יפות השתנה היחס אליהם בכל מדינות יבשת אירופה. בשנת 1449 הם גורשו בכוח מפרנקפורט ובמקומות אחרים אף הציעו לתת להם כסף ובלבד שלא ישובו אליהם.

בין השנים 1497 – 1774 הוצאו בתחומי הקיסרות הרומית כ- 146 צווים נגד הרומה, שרובם ככולם הורו על גירושם משטחי האומה הגרמנית. על הרומה נאסר לעבוד בארץ, ואף נאמר כי הם לא יתקבלו בתחומי הקיסרות, כיוון שנחשבו למרגלים לטובת התורכים ולאויבי הנצרות. החוק גם התיר לנתינים לפגוע בהם ואף להרגם מבלי שייחשב המעשה לעבירה.

הצווים המגבילים, הגירוש והאיומים המשיכו במשך כל המאות הבאות. המשטר האבסולוטי בפרוסיה במאה השמונה עשרה החריף את ההאשמות ואת הענישה. עילת ההחרפה הייתה אורח החיים הנוודי של הרומה. הם הואשמו בשוד, הצתה ורצח. בשם החוק "זכו" הרומה לאלימות ואף לעונשי מוות בעינויים ללא הליך משפטי מקדים. בנוסף, המדיניות הורתה "לתקן" את ילדי הרומה ולשלוח אותם למוסדות חינוך נוצרים, כדי שלא ילכו בדרכי הוריהם.

פיצולה המדיני של גרמניה אפשר לרומה לחמוק לנסיכויות שכנות בהן התייחסו אליהם בפחות אכזריות. ככל שהתחזקו מנגנוני המדינה האבסולוטית כן התקשו הרומה יותר ויותר לחמוק מהם.

במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, עם תחילת תקופת ההשכלה החלו מופצים צווים לגיוס הרומה לצבא ואף ליישובם באופן קבע במדינה. בשנת 1762 יצא צו בווינה שהצהיר כי הרומה הם אזרחים הגונים ואף הוקמה מושבה של רומה בברלבורג, גרמניה. בממלכת וירטמברג ניתנה להם אזרחות ומגמת הרשויות בנסיכויות הייתה לקשור אותם באמצעות סיוע סוציאלי. ברוח ההשכלה יוחסה חשיבות מרבית לאמצעים חינוכיים ל"תיקון" הרומה שיעדם היה לבטל את ייחודם האתני ולבוללם.

הממשלות יצרו הבחנה בין הרומה מקומיים לזרים על מנת שאוכלוסיית הרומה בשטחם לא תגדל. אם הזרים המשיכו לגרש. הבחנה זו המשיכה גם במאה העשרים. הקושי העיקרי בשילובם במדינה נבע מהתנגדות הקהילות לקבלם אליהן. זו נבעה מדעות קדומות ומחשש שהרומה יהפכו לנזקקים ויהוו נטל על הקהילות, שממילא היו עניות. השלטון לא השקיע משאבים בשילובם בחברה, ילדיהם לא מצאו עבודה בתום לימודיהם והמשיכו במשלחי היד המסורתיים של אבותיהם. אי פתרון בעיית הנוודות וכשלון הניסיונות לגרשם או לבוללם גרמו להלכי הרוח האופטימיים כלפי הרומה להתחלף בגישה סקפטית ואף גזענית. מדיניות השלטון כעת ביקשה "להפטר מהצוענים"; בעקבות התיעוש הודק הפיקוח על הרומה, ומראשית המאה העשרים נוסף לכך גם תיוג והפללה שלהם כפושעים. במינכן הוקמה סוכנות ידיעות שאספה עליהם פרטים אישיים, מידע על רכוש, לידות, נישואין ופטירות.

הרצון לפתור את "בעיית הצוענים" גרמה בסוף שנות העשרים לשכלול הרישום והפיקוח עליהם ונלקחו מכל בוגר מעל גיל 16 טביעות אצבעות.

ההשמדה:

היטלר וריינהרד היינריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ראו ברומה בשטחה של גרמניה מטרד לאוכלוסייה הכפרית והתבססו על הסטראוטיפ הקדום שהופנה אליהם. הם השקיעו מאמצים רבים ב"לחימה במטרד הצועני" שכללו גירוש ממקומות יישוב קבע, צמצום התמיכות השונות והחלפתן בחקיקה שהגבילה את בני הרומה כמו חוק איסור נישואי ארים עם גזעים נחותים, החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני ועוד. המכון הנאצי לחקר היגיינת הגזע ראה גם בבני התערובת "צוענים" לכל דבר, ויש שראו בהם בעיה חמורה אף יותר מהצוענים ה"טהורים".

בשנת 1938 נכלאו יותר מ-2,000 רומה בגרמניה ואוסטריה על ידי המשטרה במסגרת תקנות "הלחימה המונעת הפשיעה" והועברו למחנות הריכוז דכאו, בוכנוולד, מאוטהאוזן ועוד. בסוף 1938 תבע משרד המשטרה את תקנות "הלחימה במטרד הצועני" שנחתמו ע"י הימלר. התקנות קבעו שמעתה אין הרומה חלק ממדיניות "זרים בקהילה", אלא יש לגביהם מדיניות של רדיפה מיוחדת במינה.

בשנת 1939 המשרד הראשי לביטחון הרייך הורה להעביר את הרומה שייעצרו למחנות איסוף מיוחדים עד להשמדתם הסופית. במאי 1940 הועברו 2,330 בני רומה גרמנים לגנרל גוברנמן, ועד לסתיו 1940 עוד כ-500 נוספים. 80אחוזים מן המגורשים נהרגו.

בסתיו 1941 שולחו 5,000 בני רומה מחבל בורגנלנד ומאות מתו מרעב, טיפוס וממחלות שונות. מי שניצל ממחות אלה חוסל בגז בחלמנו ובמחנות נוספים, כפי שנעשה ליהודים. כמו כן בשנים 1940-1942 אלפי בני רומה נטבחו בירי המוני.

בדצמבר 1942 בוצעה האחדה בשיטת רדיפת הרומה ובחיסולם, אשר עד עתה נעשו בדרכים שונות. הובילה לכך פקודה מטעם הימלר, שכללה גירוש למחנה ריכוז. בני רומה מגרמניה, אוסטריה, הולנד, בלגיה וצפון צרפת נשלחו לאושוויץ- בירקנאו. לרומה בפולין, בריה"מ והים הבלטי לא הוצאה פקודת גירוש, אך למי ששרד עד 1943-1944 נשקפה בכל זאת סכנה להישלח לאושוויץ- בירקנאו. הפקודה כללה גם ילדים קטנים, ומשפחות שלמות נשלחו למחנה והוחזקו שם במחנה משפחות. המטרה הייתה ברורה: "לנקות" את היישובים מ"צוענים".

החל מאביב 1944 גורשו על ידי האס.אס מאות אלפי יהודים לאושוויץ- בירקנאו, ובכדי לפנות להם מקום במחנה, חוסל "מחנה הצוענים" בבירקנאו בקיץ 1944 על כ-3000 יושביו.

בסך הכול נרצחו יותר מ-19,300 בני רומה מתוך כ-22,600 בני רומה שהיו במחנה אושוויץ בירקנאו. למעלה מ-5,600 בני רומה הומתו בגז ולמעלה מ13,600 מתו מרעב, ממחלות וממגפות. ניצולים רבים ממחנות הריכוז אולצו, בשבועות האחרונים למלחמה להצטרף ללחימה הגרמנית, נשלחו לקו הקדמי ואולצו להילחם נגד הצבא האדום.

במקביל להשמדה בבירקנאו, החל בגרמניה בשנים 1943-1944 מבצע שיטתי של עיקור בכפייה למניעת המשך הגזע הצועני (הרומה אופיינו בריבוי ילדים). מבצע זה נתפס כאסון בל יתואר בעיני הקורבנות שראו את עצמם כ"עץ שאינו נושא פרי" או כ"גוויה מהלכת". למעלה מ-2000 הני רומה נעקרו בכפייה.

ההערכה המקובלת היא כי במהלך מלחמת העולם השניה נרצחו ע"י המשטר הנאצי כ-150,000 הני רומה. אך כיוון שהרומה היו מפוזרים ולא מאורגנים קשה מאד להעריך. ע"פ חלק מהחוקרים המספרים הם הרבה יותר גדולים והערכות מגיעות עד מליון נרצחים.

לאחר הרצח:

רק בשנת 1985 הכירה גרמניה באופן רשמי ברצח העם שנערך ברומה, וערכה שני טקסים רשמיים לציון רצח העם. זאת בתום 40 שנים של חילוקי דעות וסחבת פוליטית ומשפטית בנוגע להכרה ברצח וחילוקי דעות רבים בנושא, בהם הגדרת הרצח כרצח עם, הגדרת תאריך תחילת הרצח ומספר הקורבנות. הרומה לא זכו לפיצויים משמעותיים מגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה וכוחות פוליטיים רבים בגרמניה אף הכחישו בעקביות את רצח הרומה.

גם לאחר ההכרה ברצח העם, דעת הקהל בגרמניה נשארה שלילית כלפי הרומה. כיום חיים כ-  5-11 מיליון בני רומה, מפוזרים בעולם כולו, אך ריכוזם הגדול עדין נמצא באירופה (בעיקר בבלקאן, ספרד צרפת ותורקיה). רובם דוברים, פרט לשפת המקום, גם בשפת הרומאני.

גם כיום סובלים הרומה מביטויי שנאה וגזענות מקרב האוכלוסייה המקומית במקומות מושבם, ולעתים אף מנסיונות גירוש כגון בצרפת, בה הכריז ניקולה סרקוזי באוגוסט 2010 על פירוק מחנות הרומה וגירושם למזרח אירופה, או איטליה שם במהלך 2008 הוצתו מחנות הרומה בנאפולי על ידי מתפרעים ובסקר שנעשה לאחר המעשה התגלה כי 68% מהאיטלקים מעוניינים לסלק את "הצוענים" מתחומי המדינה.

Comments are closed.