רצח העם הארמני

העם הארמני הוא אחד העמים העתיקים בעולם. לאורך אלפי שנים חיו הארמנים באסיה הקטנה וברמת ארמניה. במהלך מלחמת העולם הראשונה רצחו הטורקים למעלה ממיליון ארמנים באימפריה העות'מנית וזאת בהוראות מפורטות של ממשלת "הטורקים הצעירים". ממשלת טורקיה מכחישה עד היום את רצח העם הארמני.

 רקע:

מוצאו של העם הארמני מיוחס לשבטים קדומים שהתיישבו ברמת ארמניה בערך בשנת 1000 לפנה"ס. בשנת 782 לפנה"ס נוסדה העיר ירוואן שלימים הפכה לבירה של האימפריה הארמנית הקדומה. הארמנים הם העם הראשון שקיבל על עצמו את הדת הנוצרית, במאה הרביעית לספירה, ופיתחו מאז תרבות משגשגת

באמצע המאה ה- 15 כבשה האימפריה העות'ומאנית את רוב רמת ארמניה. אוכלוסיית האימפריה הייתה מגוונת מבחינה אתנית, דתית ותרבותית, והדת השלטת בה הייתה האסלאם. יהודים ונוצרים באימפריה נחשבו לאזרחים מדרגה שנייה והוגדרו כ-"מילת" (ד'ימי, בני חסות). למילת ניתן חופש דתי פוליטי, כל עוד הם לא מערערים את השלטון המוסלמי. ראשי הקהילה הנהיגו את חבריה על פי מצוות דתם וחוקיה, כל עוד אלה לא התנגשו עם החוקים והאינטרסים של המדינה. בתמורה התחייבו הקהילות להיות נאמנות לאימפריה וקיבלו את ההגבלות שהוטלו עליהן כבני חסות: תשלום מיסים מיוחדים, איסור לשאת נשק, נשיאת סימני זיהוי ובאזורים מסוימים איסור לדבר בשפתם. 

בסוף המאה ה-19 החל להתערער כוחה של האימפריה בעקבות שחיתויות מבפנים ואיומי מעצמות אירופה מבחוץ, בעיקר מידי רוסיה. במקביל, החלה התעוררות לאומית בקרב העמים באזור, בעקבותיה התחזקה הלאומנות הטורקית והקנאות המוסלמית ומעמדם של המילת התערער. גם בקרב הארמנים החלה לקום תנועה לאומית.

 טבח חמידיאין:

באוגוסט 1894 פרץ מרד ארמני באזור העיירה סאסון. העות'מנים הגיבו למרד באכזריות רבה, ורבים מבני העדה הארמנית נטבחו. התנגשויות מקומיות בין הטורקים, הכורדים והארמנים נמשכו כשלוש שנים. ועדת חקירה ממשלתית שמונתה לבדוק את האירועים לא סיפקה את הארמנים, ובספטמבר 1895 הם הפגינו כנגד מסקנותיה. האוכלוסייה המוסלמית תקפה את המפגינים, התקפה שהפכה לטבח נוסף ולוותה בהתפרצויות אלימות כלפי הארמנים ברבות מערי אנטליה. לאחר מכן הבטיח הסולטן להנהיג רפורמות לשיפור מעמד הארמנים וזאת מפאת הלחץ הדיפלומטי שהופעל עליו מאנגליה, רוסיה וצרפת, אך אלו לא בוצעו ומעשי הטבח והאלימות כלפי הארמנים נמשכו ברחבי האימפריה. במטרה להביא את סבלם לידיעת העולם, השתלטו ארמנים על הבנק העות'מני באיסטנבול ב-26 באוגוסט 1896. הטורקים הגיבו בקיצוניות. אלפים מבני העדה הארמנית נטבחו. היה זה טבח נורא, שהביא את בריטניה להציע התערבות צבאית לטובת הארמנים באנטליה, אך רוסיה וצרפת חששו מנוכחות בריטית באזור, ולכן בסופו של דבר לא נעשתה כל התערבות מצד המעצמות. הטבח אמנם נפסק, אך מבצעיו לא נשפטו ולא נענשו. טבח זה זכה לכינוי "טבח חמידיאן", על שם הסולטאן עבדול חמיד השני. במעשי טבח אלו נרצחו כ- 80,000 – 300,000 ארמנים ויותר מ- 50,000 ילדים ארמנים התייתמו.

עליית הטורקים הצעירים וטבח אדנה:

ביולי 1908 התרחשה באימפריה הפיכה צבאית. את השלטון תפסו הטורקים הצעירים, מפלגה שהוקמה על ידי צעירים טורקים שהתחנכו באירופה ורצו להקים באימפריה שלטון פרלמנטארי שיאחד את הפלגים השונים. סיסמתם הייתה האחדות והקדמה. עם ההתעוררות הלאומית של אביב העמים והיחלשותה של האימפריה בעקבות מפלות בקרבות שגרמו לה לאבד שטחים באירופה ובצפון אפריקה, התגבשה בקרב הטורקים הצעירים התפיסה הפאן-טורקית. 

עם עליתם של הטורקים הצעירים קיוו הארמנים לזכות ולממש את שאיפתם לאוטונומיה. ואכן, בתחילת שלטונם של הטורקים הצעירים קיבלו הארמנים שוויון זכויות, זכות לשרת בצבא וזכות להיבחר לפרלמנט, אך במרץ 1909 בעת מאבק שפרץ בין הטורקים הצעירים לסולטן, שניסה להשיב לו את השלטון, החלו מעשי טבח בנפת אדנה כלפי הארמנים ששימשו כשעיר לעזאזל בין הכוחות. בטבח נרצחו כ-20,000 ארמנים.

ב-1911 בוועידת הטורקים הצעירים לאחדות ושינוי הכריזה על מטרתה לחולל תהליך "עות'מניזציה", שהוא למעשה תהליך "טורקיפיקציה" ו"אסלאמיזציה", ברחבי האימפריה. המשמעות הישירה של ההחלטה הזו הייתה פתיחתו של עידן אפל של טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה ובהם האשורים, הארמנים והיוונים.

 ההשמדה:

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פתח הצבא הטורקי במתקפה נגד רוסיה, אך נחל מפלה. הארמנים שימשו כשעיר לעזאזל למפלה והואשמו בה. במקביל, עזיבתם של שגרירים רבים את האימפריה בעקבות המלחמה יצרה תנאים מאפשרים לרצח המוני. כ-250,000 צעירים ארמנים שגויסו לצבע הטורקי הוצאו מהיחידות הלוחמות והועברו לפלוגות עבודה, שם נרצחו בשיטתיות במהלך המלחמה.

בלילה שבין 23 ל-24 באפריל 1915 פרצה משטרת איסטנבול אל בתי משפחות ארמניות נכבדות בעיר והרגה 235 – 270 מנהיגים ואנשי רוח (לפיכך מסמל ה- 24 באפריל את תחילת הג'נוסייד ונקבע ליום הזיכרון הרשמי). בתחילת יוני 1915 הוציאה הממשלה העות'מאנית הוראה לגרש את כל האוכלוסיות הלא טורקיות שישבו בקווי האספקה של הצבא הטורקי. בפועל כוונה ההוראה לארמנים ובוצעה גם באזורים שאינם על קווי האספקה. החל גל גרושים ומעשי טבח בידי טורקים וכורדים שקיוו לרשת את הנחלות הארמניות. ביצוע הגירוש והשמדת הארמנים הוטל על המשטרה ועל יחידותיו של ארגון שהוקם במיוחד לשם משימה זו. לארגון גויסו פושעים ואסירים ששוחררו במיוחד מבתי הסוהר. לאוכלוסייה הארמנית בערים ובכפרים השונים ניתנה התרעה קצרה לארוז רכוש מועט ולהתפנות. הגברים והנערים נטבחו בטרם יצאה השיירות לדרך. הנשים, הילדים והזקנים נידונו לצעדות ארוכות שכללו מעשי אונס, ביזה וטבח. בחלק מהמקרים רוכזו השיירות על פסי רכבת וזו מחצה המונים למוות. כורדים וערבים הוסתו לתקוף את השיירות. מעטים בלבד שרדו את המסע. השיירות כוונו למדבר דיר א-זור שבסוריה שם נכלאו הנותרים במחנות סגורים, הורעבו למוות ומתו במחלות. ידועים מקרים של ריכוז ארמנים במערות והרעלתם למוות באמצעות גז. בערים הסמוכות לחוף הים השחור הועלו הארמנים על סירות שהוטבעו בלב הים. מי שנחשבים לאדריכלי מבצע החיסול הם צמרת מפלגת 'הטורקים הצעירים', טאלט פאשה, אנואר פאשה וקאמל פאשה. בתכנון ובארגון המבצע לקחו חלק פקידים רבים, בכירים וזוטרים כאחד.

 התנגדות:

ב- 19 באפריל 1915 החלו ניסיונותיו של הצבא העות'מני לכבוש את העיר ואן שבצפון מזרח אנטוליה. הארמנים נלחמו והגנו על העיר. העיר הייתה נצורה עד שלאחר חודש של לחימה, בו נהרגו כ- 55,000 ארמנים, כבשו הרוסים את האזור. היה זה מעשה ההתגוננות המזוין היחיד כמעט של הארמנים במהלך רצח העם.

חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגליה התקבצו מרבית הארמנים תושבי 'עמק שבעת הכפרים' בהנהגת הכומר המקומי והחליטו לנצל את הימים שניתנו להם לקראת הפינוי ולהתבצר על מוסא-דאג (הר משה) שנמצא בצפון סוריה. הכומר שלח בקשות לעזרה מכמרים צרפתיים שיבואו להצילם דרך הים. התושבים התבצרו על ההר וניהלו קרבות עם הצבא הטורקי במשך 53 יום עד להגעתן של ספינות צרפתיות ובריטיות שהצילו את 4049 הארמנים.

 לאחר הרצח:

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה טורקיה המודרנית, זו לא הכירה לעולם ברצח העם הארמני ואף פעלה להכחיש ולהסתיר אותו יחד עם רצח העם האשורי. בעקבות השפל הכלכלי של שנות השלושים, ולאחר מכן מלחמת העולם השנייה רצח העם הארמני כמעט ולא זכה להתייחסות. בשנת 1933 פרסם הסופר היהודי האוסטרי פרנץ ורפל את הספר 'ארבעים הימים של מוסה דאג' שהפך במהרה לרב מכר ותורגם ל-18 שפות.

רק בשנת 1965, במלאת 50 שנה לרצח העם, החלו הארמנים לנסות להזכיר לעולם את מאורעות הטבח. בשנת 1967 הוקמה אנדרטה בירוואן, שהייתה אז תחת שלטון סובייטי. בתקופה זו שימשה טורקיה מעוז קדמי לברית נאט"ו מול ברית המועצות, ומדינות המערב לא ששו להזכיר נקודה כואבת זו. בשנות ה-90, לאחר שארמניה ניתקה עצמה מהשלטון הסובייטי, הוקם ליד האנדרטה בירוואן מוזיאון רצח העם הארמני והמכון הלאומי לחקר רצח העם הארמני.

ה-24 באפריל נקבע כיום הזיכרון הרשמי של הארמנים לרצח העם. מדינות רבות ובהן ישראל וארצות הברית מסרבות עד היום להכיר ברצח העם הארמני כדי לא לפגוע ביחסיהן הדיפלומטיים עם טורקיה שממשיכה להכחיש את  רצח העם.

 

*מאמר זה נכתב בעזרתו של החוקרת הארמנית ד"ר אסיה דרביניאן

 

Comments are closed.