בנגלדש 1971

במהלך מלחמת העצמאות הבנגלית, שנערכה בשנת 1971 בין צבא פקיסטן לבנגלים נרצחו בשיטתיות כשלושה מילוני בנגלים. רק שחרורה של בנגלדש על ידי צבא הודו עצר את מעשי הזוועות.

רקע:

בשנת 1947 חילקה בריטניה את הודו והקצתה את השטחים עם הרוב המוסלמי למדינה החדשה פקיסטן, שהיתה מחולקת גיאוגרפית ואתנית בשני שטחים נפרדים:

מערב פקיסטן –החלק הגדול של המדינה החדשה אשר השתרע צפון מערב מהודו, בו שוכנת עיר הבירה ובו מתגוררים כ-46% מתושבי המדינה.

מזרח פקיסטן – (בנגל) החלק הקטן של המדינה המוסלמית, אשר השתרע ממזרח להודו ובו חיו כ- 54% מתושבי פקיסטן.

שלטון האליטות-הצבאיות המוסלמי של מערב פקיסטן, (רובם בני הפנג'אבי ופתאנים‏, התייחסו לתושבי מזרח פקיסטן המוסלמים-בנגלים כלא מספיק מיליטריסטים, לא מספיק מוסלמים, וכמושפעים יתר על המידה מתרבות ההינדי ההודית והאוכלוסייה ההינדית המקומית-בנגלית, אשר היוו רק 13% מאוכלוסיית מזרח פקיסטן ומנו כ-10 מיליון תושבים עד 1971.

שלא כמו הדמוקרטיה ששגשגה במהרה בהודו (אשר הוקמה ב-1948 לאחר החלוקה הבריטית), פקיסטן נשלטה בידי רודנות צבאית, אשר באופן קבוע התערבה במזרח בנגל בכדי לדכא את רצון הציבור. המשטר הפקיסטני המערבי פיזר את הממשלה הנבחרת במזרח פקיסטן (בנגל) בשנת 1954 ומנע את קיומן של בחירות בארבע השנים שלאחר מכן. בשנת 1971 אף מנע הצבא את התכנסות הפרלמנט הפקיסטני הלאומי.

המשטרים של מערב פקיסטן הציבו מראשיתם כיעד לטהר את האוכלוסייה המזרח פקיסטנית (בנגלית) מסממנים של תרבות ושפה הינדית. בשנות ה-60 אף כפו חרם וצנזורה על שידורם והפצתם של שירים שנכתבו על ידי זוכה פסל הנובל, המשורר ההינדי רבינדרנת טאגור, אישיות רבת חשיבות בבנגל. על אף האמונה המוסלמית הרווחת, תחושה של עליונות גזעית והיסטורית חיזקה תרבות מערב פקיסטנית המבוססת על דעות קדומות, דבר אשר הדגיש את השוני האתני של הבנגלים. בשנת 1967 הכריז הדיקטטור-הצבאי הפקיסטני, איוב חאן, שהמזרח פקיסטנים (בנגלים) נשארו "תחת השפעה ניכרת של התרבות והשפה ההינדית" ואף הדגיש כי "כל הגזעים המדוכאים והנשלטים הגיעו למיקומם המדוכא באופן טבעי עקב ההשתלשלות ההיסטורית שלהם כגזע".

גם במערב פקיסטן השלטון הצבאי התגלה כלא יציב. הפגנות עממיות גרמו למפלתו של שלטון איוב חאן ב-1969, מה שהוביל את המדינה לקיים שנה לאחר מכן את הבחירות הלאומיות הראשונות שלה. באופן בלתי צפוי, המפלגה שזכתה ברוב הקולות הייתה 'הליגה האוואמית', שתמכה בעצמאות והפרדה של מזרח פקיסטן (בנגל) משלטון מערב פקיסטן. ראש הצבא הפקיסטני, הגנרל יחיא חאן, התערב בכדי להשהות את הדמוקרטיה מחד גיסא, ולטפל "באיום", תושבי מזרח פקיסטן (בנגל) מאידך גיסא.

ההשמדה:

ב-22 בפברואר 1971 נמסר כי יחיה חאן אמר לקבוצה של גנרלים את המילים הבאות: "(יש) להרוג 3 מיליון מהם, והשאר יאכלו ישר מידנו". יחיה חאן מינה מושל צבאי חדש למזרח פקיסטן (בנגל), הגנרל טיקה חאן, שהכריז מיד לאחר כניסתו לתפקיד שהוא ידאג להוצאה לפועל של "פתרון סופי". הוא אף איים להרוג 4 מיליון אנשים ב-48 שעות.

ההרג הממשי החל ב-21 במרץ 1971, במבצע שכונה "מבצע זרקור". הצבא המערב בנגלי החל במסע טיהורים בערים כנגד אינטלקטואלים וסטודנטים, תומכי המפלגת "הליגה האוואמית" ופועלים עירוניים. פעילות הצבא בערים גרמה למותם של אלפים נוספים ויצרה גל של כ-30 מליון פליטים שנהרו מן הערים אל הכפר, ועוד כ-10 מליון שברחו להודו. הפעולה עוררה גלי התנגדות בקרב הצבא, אולם מעשי הרצח נמשכו.‏ מעשי הטבח בהינדים עוררו מרד נרחב של חיילים וקצינים בנגלים שאינם הינדים וגרם לכל האוכלוסייה הבנגלית להיעשות עוינת למשטר, למרות זאת מעשי הטבח בהינדים המשיכו. כאשר נשאל הגנרל טיקה חאן לסיבת היקף מימדי הרצח, ענה כי "אינו מוטרד מהאנשים, הוא מוטרד מהאדמה".

ב-14 במאי שלח הקונסול האמריקאי ארצ'ר בלאד מברק לוושינגטון בדבר "הטבח בהינדים" ובו פירט כי: "הדפוס הקבוע של פעולות הצבא הוא להכניס חיילים לכפרים, לתשאל את האזרחים היכן חיים ההינדים ולהוציא להורג את הזכרים". בלאד העריך מחיר דמים של אלפים מאז ה-25 במרץ. ב-19 במאי הוא העביר מברק נוסף ודווח ש"קצין מערב-פקיסטני צעיר (טייס קרב בתפקידו) הודה שהצבא הוא המבצע את ההרג השיטתי בהינדים". הקצין טען כי הטבח הוא "מלחמת ג'יהאד", וכי "ההינדים הם אויבים וצריך לטהר את מזרח פקיסטן". בלאד דיווח גם שבשיחות נוספות עם חיילים פקיסטניים הם ציינו כי הגיעו למזרח בנגל "להרוג הינדים".

רצח ואונס המוני נמשכו לאורך שנת 1971. רק לקראת סוף השנה פלשה הודו למזרח בנגל כדי להפסיק את הטבח ולתמוך במחתרת הבנגלית. בשבוע שלפני הפלישה, ביצע הצבא הפקיסטני מבצע חיסול אחרון, בו שרפו כפרים, טבחו בהמוני אזרחים חסרי ישע ורצחו אינטלקטואלים. במבצע אחרון זה נרצחו עוד כ-300,000 איש. מספר הקורבנות המוערך בכל תקופת רצח העם במזרח בנגל – 3 מיליון איש. הקבוצות הפוליטיות ששלטו בפקיסטן בעת הרצח מוסיפות לשלוט בה גם עתה, ופושעי המלחמה לא הובאו לדין.

לאחר הרצח:

בנגלדש שילמה מחיר כבד עבור עצמאותה, בעוד שבפקיסטן האנשים שביצעו פשעי רצח עם לא נענשו. הכוחות המזוינים והקבוצות האסלאמיות הקיצוניות המשיכו לשלוט בממשלות פקיסטן גם לאחר הרצח ולמעשה עד היום, כשהן מכשירות את הקרקע לייתכנותם של מעשי טבח נוספים על רקע דתי. רצח העם הבנגלי איננו מוכר היום כרצח עם על ידי אף אומה מלבד הודו ובנגלדש ומוכחש באופן נוקב על ידי הפקיסטנים.

Comments are closed.