רצח עם בטזמניה

במשך קרוב ל-10,000 שנים התקיימה אוכלוסיית האי טזמניה בבידוד מוחלט מהאנושות. בשנת 1803 החל המשטר הבריטי ליישב את אוסטרליה בפושעים. 73 שנים לאחר מכן מתה הטזמנית האחרונה. בזאת הושלמה השמדתם המוחלטת של תושבי האי טזמניה, 6,000 במספרם, על ידי המתיישבים האוסטרליים.

רקע:

היה זה צ'רלס דרווין, ביולוג וגיאולוג אנגלי שחי בתחילת המאה ה-19, שאמר "המוות רודף את היליד בכל מקום שהאירופאי דרך בו". הדברים נאמרו לאחר ביקורו באוסטרליה. הוא פגש שם אוכלוסייה אירופאית שהתיישבה על אדמות ציד וליקוט של הילידים האבוריג'ינים ועל המקומות הקדושים להם ונישלו אותם מאדמתם. בתהליך זה נהרגו אבוריג'ינים רבים ממחלות (כיוון שלא היו מחוסנים מפני המחלות שהביאו עמם האירופאים), רעב והרג מכוון במאבק כוחות חסר סיכוי. דוגמת הקצה של הסיפור הזה התרחשה באי קטן קרוב לאוסטרליה בשם טזמניה.

האי טזמניה שוכן במרחק 320 קילומטרים מאוסטרליה. זהו אי הררי אותו גילו האירופאים בשנת 1642. במקום חיו כ- 6,000 ציידים לקטים, שהיו קרובים במוצאם לאבוריג'ינים באוסטרליה. הם השתמשו בטכנולוגיה פשוטה יותר מכל עם אחר בעת החדשה ויצרו רק כמה כלים פשוטים מעץ ואבן, לא השתמשו באש ולא תפרו בגדים, בדומה לבני האדם בתקופת האבן המוקדמת. לא היה להם כל מגע עם העולם מחוץ לאי עד לבוא האירופאים.

בסוף המאה ה-18 החלו הבריטים ליישב את האי. הגיעו אליו בעיקר פושעים שהורחקו מהמושבות באוסטרליה בגין פשעים חמורים וציידי כלבי ים. היה זה מפגש בין שתי אוכלוסיות שונות מאוד אחת מהשנייה שהיה רצחני מן ההתחלה. המתיישבים האירופאים חטפו ילדים טזמנים בתור פועלים, נשים בתור פילגשים, הרגו גברים או הטילו בהם מומים ופלשו לשטחי הציד שלהם בניסיון לגרשם מאדמתם. רועה אחד הרג תשעה עשר טזמנים ברובה מסמרים. ארבעה רועים אחרים ארבו לקבוצת ילידים, הרגו שלושים מהם והשליכו את גופותיהם מעל צוק המוכר כיום בשם ויקטורי היל (גבעת הניצחון).

ההשמדה:

הטזמנים ניסו להשיב מלחמה וכדי לשים קץ להסלמה הורה המושל ארתור באפריל 1828 שכל הטזמנים יעזבו את חלק האי שיושב בידי האירופאים. כדי לאכוף את הפקודה קמו בתמיכת הממשלה "צוותי סיור" של אסירים בהנהגת שוטרים, ואלה רדפו והרגו את הטזמנים. החיילים הוסמכו להרוג מיד כל טזמני שימצא באזורים המיושבים. לאחר מכן הובטח פרס על ראשי הילידים: חמש לירות בריטיות עבור מבוגר ושתי לירות עבור ילד שיילכד חי. מבצע זה נקרא "תפיסת שחורים" והוא הפך לעסק כלכלי של צוותי סיור פרטיים ורשמיים כאחד. באותו הזמן הוקמה ועדה כדי להמליץ על מדיניות כללית בעניין הילידים. הוועדה שקלה הצעות לתפוס את הילידים ולמכרם לעבדות, להרעילם, ללכוד אותם במלכודות או לצוד אותם באמצעות כלבים. לבסוף החליטה הועדה על המשך שיטת הפרסים ושימוש בשוטרים רכובים.

ב-1830 מונה מיסיונר, ג'ורג' אוגוסטוס רובינסון, כדי לאסוף את הטזמנים הנותרים ולהביאם לאי פלינדרס, המרוחק חמישים ק"מ מטזמניה. רובינסון היה משוכנע שהוא פועל לטובתם של הטזמנים. בסיועה של ילידה טזמנית בשם טרוגניני עלה בידו לקבץ את הילידים הנותרים, תחילה באמצעות שכנועם כי צפוי להם גורל מר יותר אם לא ייכנעו ובהמשך באיומי רובה. רבים משבוייו מתו בדרך לפלינדרס, כמאתיים הגיעו לשם בחיים, הניצולים האחרונים מאוכלוסייה שמנתה קודם לכן חמשת אלפים נפש. בשנת 1832 דווח כי נותרו פחות מ- 200 טזמנים חיים.

בפלינדרס פעל רובינסון לנצר ו"לתרבת" את הניצולים. האי נוהל כמו בית סוהר בתנאים קשים, באתר סחוף רוחות, בו כמעט לא היו מים מתוקים. ילדים הופרדו מהוריהם כדי להקל על תִרבותם, התפריט גרם לתת תזונה, ומחלות התפשטו והמיתו את הילידים. המושל חסך בהוצאות בתקווה שהילידים יגוועו. עד 1869 נותרו בחיים רק טרוגניני, אישה נוספת וגבר נוסף.

גורלם של שבטים אבוריג'ינים אחרים:

מאות עמים ושבטים חיו באוסטרליה, לפני בואם של הבריטים, מלבד השבטים שהושמדו בטזמניה. שבטים אלו חיו באורח חיים שונה מאוד מרבבות המתיישבים הבריטים שהגיעו לאוסטרליה במאה ה-19. האבוריג'ינים חיו כציידים לקטים וחלקם גם בעזרת חקלאות זעירה ועל כן הם נדדו בשטחים גדולים. המתיישבים שהקימו חוות חקלאיות גדולות דחקו את האבוריג'ינים עוד ועוד. המתח שנוצר הוביל לאלימות הדדית אלא שידם של המתיישבים הייתה על העליונה. המתיישבים כבשו את אדמותיהם וגירשו אותם לאדמות טרשים. המתיישבים הבריטים ראו באבוריג'ינים גזע נחות של פראים ונהגו בהם באלימות קשה. לאורך המאה ה- 19 נרשמו עשרות מקרים של מעשי טבח של בריטים בעשרות ואף מאות אבוריג'ינים ביניהם נשים וילדים. על פי הערכות יותר מ- 10,000 אבוריג'ינים נרצחו בידי בריטים במאה ה- 19. דחיקתם לעוני מכפיר ולחיים בשמורות הוביל רבים מהשבטים האוסטרלים למצב סיפי, הם איבדו את מולדתם, שפתם ותרבותם. רק במחצית השניה של המאה ה- 20 החלו האבוריג'ינים להתאושש ולהצמיח מחדש את תרבותם.

לאחר הרצח:

שלושת הטזמנים האחרונים עוררו את התעניינות המדענים, שהאמינו כי הטזמנים הם החוליה החסרה בין בני האדם לקופי האדם. לאחר מות הגבר האחרון נאבקו על גופתו צוותים מתחרים של רופאים. הללו הוציאו את הגופה מקברה ושבו וקברו אותה לסירוגין, כרתו ממנה איברים וגנבו אותם אלה מאלה. האישה האחרונה, טרוגניני, חרדה מפני התעללות דומה בגופתה וביקשה לפני מותה ב-1876 להיקבר בים, אך ללא הועיל. חששותיה התאמתו והחברה המלכותית הבריטית הוציאה את שלדה והציגה אותו במוזיאון הטזמני, שם נשאר עד 1947, אז נכנע המוזיאון לבסוף לתלונות על פגיעה בטעם הטוב והעביר את שלדה לחדר אליו הורשו רק מדענים להיכנס. גם מהלך זה עורר תלונות, וב-1976, יובל המאה למותה של טרוגניני, נשרף שלדה חרף התנגדות המוזיאון ואפרה פוזר בים כפי שביקשה מלכתחילה.

בטזמניה "פתרה" המושבה האוסטרלית את בעיית הילידים שלה והגיעה לפתרון שהיה קרוב מאוד להיות סופי. היא הצליחה לכאורה להיפטר מכל ילידיה (למעשה כמה ילדים שילדו נשים טזמניות לציידי כלבי ים אירפואים נשארו בחיים). אירופאים רבים התקנאו ביסודיותו של הפתרון הטזמני וביקשו לחקותו.

כיום דעות האוסטרלים הלבנים על ההיסטוריה הרצחנית שלהם מגוונות. מדיניות הממשלה והשקפותיהם האישיות של לבנים רבים מתאפיינות באהדה גוברת לילידים, אך לבנים אחרים מתכחשים לאחריות לרצח עם. ב-1982 פרסם עיתון חדשות מוביל באוסטרליה מכתב של אישה שהכחישה את רצח העם וטענה כי המתיישבים היו שוחרי שלום ובעלי רמה מוסרית גבוהה, בעוד הטזמנים היו בוגדניים, רצחניים, מחרחרי מלחמה, מטונפים, חמדנים, שורצי טפילים ומעוותים ורק במקרה נהרגו כאשר הגיעו לשם האירופאים ולא ממחלות עוד לפני. המתיישבים לטענתה התחמשו לצורך הגנה עצמית בלבד ומעולם לא הרגו יותר מארבעים ואחד טזמנים בבת אחת.

היכחדותם המוחלטת של השבטים הטזמנים היא אות קין לאנושות; בשורה על תחילתו של עידן חדש: 'עידן רצח עם'.

 

Comments are closed.