שואת העם היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה שהחלה עם פלישת הצבא הגרמני לפולין בספטמבר 1939, ביצעו הנאצים הגרמנים את רצח העם הנורא שנעשה אי פעם עלי אדמות, ביהודים ובקבוצות אוכלוסייה נוספות. החל מיוני 1941 ועד ינואר 1945 השמידו הנאצים שישה מיליון יהודים מכל רחבי אירופה בבורות הריגה, במחנות השמדה מתועשים, תוך העבדתם לפרך וריכוזם באלפי מחנות סגורים ובשיירות מוות.

 רדיפת היהודים על ידי הנאצים החלה כבר בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ואילו ההשמדה ההמונית התבצעה במהלך מלחמת העולם השניה. במהלך ארבע וחצי שנים נרצחו כשישה מיליון יהודים ברחבי אירופה. בתקופת השיא של ההשמדה, במהלך 250 ימים ולילות בין אפריל לנובמבר 1942, נרצחו שניים וחצי מיליון יהודים – גברים, נשים, זקנים ובעיקר ילדים. הרוצחים לא גילו ריסון בשום שלב. הרציחות התמעטו רק כאשר הצטמצם מספר היהודים ופסקו רק עם כניעת הנאצים.

 ליהודים לא היה מפלט, איש לא היה בטוח. הרוצחים לא הסתפקו רק בהרס הקהילות והיישובים. הם חתרו להשמיד את העם – עד ליהודי האחרון. עצם היותו של אדם יהודי היה פשע שדינו היה אחד – מוות. הגברים, הנשים, הזקנים והילדים, המאמינים והכופרים, הבריאים והחרוצים, החולים והחלשים – על כולם נגזרו סבל ומוות. בתקופת השואה – האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי מאז ומעולם מבחינת היקפו ואופיו – נחרבו אלפי קהילות יהודיות על אוצרותיהן החומריים והרוחניים. במהלך המלחמה נרצחו רוב יהודי אירופה. תרבות מפוארת ששגשגה במשך למעלה מאלפיים שנה הגיעה לקיצה. השורדים, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מותשים והמומים, אספו את שארית כוחותיהם ובחיוניות מופלאה בנו את חייהם מחדש. הם בחרו שלא לנקום ברודפיהם, אך חתרו להעמידם לדין. הם בחרו בחיים: משפחות חדשות קמו בצל השכול וקהילות משגשגות העניקו משמעות לחיים בד בבד עם שימור זיכרון השואה והגבורה.

 המאבק כנגד השמדת היהודים התקיים בכל שנות מלחמת העולם השנייה וכלל פעולות הצלה מגוונות. כ- 24,000 בני אדם מ- 45 מדינות, מוכרים כיום על ידי מדינת ישראל כחסידי אומות העולם, אלה פעלו להצלת יהודים בזמן השואה תוך כדי סיכון חייהם.  מרביתם של חסידי אומות העולם פעלו בפולין, הולנד, צרפת ואוקראינה. העם הדני הוכר כולו כחסיד אומות העולם כהוקרה על מבצע הצלת יהודי דנמרק בו הוברחו לשבדיה הניטראלית כ- 7,200 מיהודי דנמרק. יהודים רבים מחוץ לאירופה ניסו להפעיל את כוחם ולהשפיע על ארה"ב, בריה"מ ובריטניה במטרה להציל את אחיהם. כך בלונדון למשל, פעל שמואל זִיגלבוים, חבר ממשלת פולין הגולה, אשר ניסה לעורר את דעת הקהל העולמית בנוגע לפשעי הנאצים. בדצמבר 1942, כשנודעו לו היקפי הזוועות אמר זיגלבוים מספר ברדיו BBC : "זו תהיה בושה לחיות אם צעדים לא נעשים כדי לעצור את הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית". ב- 12 במאי 1943, מספר ימים לאחר כישלונה של וועידת ברמודה, בה דנו האומות על בעיית הפליטים היהודיים אך לא הציעו כל פתרון ממשי, בהגיע הידיעות על חיסול אחרוני היהודים בורשה, התאבד.

 קשה לשאת את המחשבה כי לאורך חמש שנות ההשמדה ניתן היה לפעול בכדי לעצור או להאט את רצח היהודים בדרכים שונות. כבני העם היהודי אשר כנגדו נרקמה המזימה האפלה להשמדתו בצורה המאורגנת והשיטתית שננקטה מעולם, וכבני אנוש, החרדים למציאותו המוסרית של עולמנו, אנו רואים לעצמנו חובה לפעול ככל יכולתנו להפסקת רציחות-עם ומעשי זוועות באשר הם. רצח עם היא תופעה מודרנית שאיננה ייחודית רק לעם היהודי. היותנו עם נרדף מזה אלפי שנים מחייב אותנו להתנגד לגזענות ולשנאה העומדות בבסיס רציחות העמים.

*מאמר זה נכתב בעזרת מכון המחקר "יד ושם"

Comments are closed.