היום הבינלאומי למען דארפור 2015

21/04/15

ביום שני ה-20 באפריל נאספו ביפו חברי הקהילה הדארפורית בישראל לציין את המשכו של רצח העם בדארפור ביום הבינלאומי למען דארפור.

אנחנו היינו שם וכך גם חניכי הנוער העובד והלומד ודרור-ישראל.

שתי חניכות ממועדון הדורבן של הנוער העובד נשאו יחד עם המדריכה שלהן נאום באירוע, הרי הוא לפניכם:

נאומן של סנא וסאמיה חניכות במועדון הדורבן ונועה זיו המדריכה שלהן

סנא:

אני סנא, נולדתי בדארפור ואני מדריכה וחניכה במועדון הדורבן של הנוער העובד והלומד,

הדרך שלי לישראל לא הייתה קלה ואני חושבת שזה לא קל גם לכל מי שחווה את החוויה.
אני לא החלטתי לחיות במציאות שאני עכשיו חיה בה.
אבל אין מה לעשות זאת המציאות צריך להגיד תודה על מה שיש ולהתמודד.

מה שקורה בדרפור היום הוא ממש נורא.
אונסים נשים, הורגים גברים וילדים.
הג׳נג׳וויד והשלטון הסודאני לא רוצים שהעולם ידע וישמע על זה
אבל מה זה בעצם משנה אם ישמעו או לא, במילא אף אחד לא עושה עם זה כלום.

אני לא בטוחה שאנשים אחרים חייבים לעשות משהו לגבי זה, אבל ציפיתי שאנשים יתערבו ויעזרו.

התפקיד שלנו, של הנוער העובד והלומד הוא לשנות, דברים מהסוג הזה.

אני וסמיה, כבנות נוער רק רוצות שהמצב בדרפור ישתנה
וכדי לעשות זאת אנחנו צריכות עוד קצת עזרה מאנשים שיש להם השפעה יותר משלנו.

אתם כיהודים, יודעים מה הם פליטים,
אני רוצה להגיד לכם שאני לא בחרתי להיות פליטה, אני לא בחרתי לבוא לכאן ואני גם לא בוחרת להיות פה, אבל הרצח עם שם מכריח אותי להישאר כאן. ואני גם לא בחרתי לעשות רע לאף אחד.
ממכם אני מצפה לקבל התנהגות שונה
במיוחד ממכם כי אתם עברתם בשואה את מה שעכשיו אנחנו עוברים
גזענות
רצח עם
ועוד דברים משפילים.
אני לא מבקשת שתתנהגו אלינו למופת או משהו כזה
אני רק מבקשת קצת סובלנות

סמיה:

אני סמיה, נולדתי בסודן, וגם אני מדריכה וחניכה במועדון הדורבן של הנוער העובד והלומד,

הדרך לישראל עבורי לא הייתה קלה בתור ילדה קטנה שלא הבינה מה קורה סביבה .
היה לי מאוד קשה עם כל הדברים שראיתי , דמיינו לכם שילדה בת 5 רואה רצח מול ענייה .
באותו זמן לא ידעתי מה לעשות הייתי חסרת אונים לא יכולתי לעזור לאף אחד הרגשתי רע עם עצמי שזה מה שאני צריכה לעבור בתור ילדה במקום להיות במדינה שלי מוגנת .
אני הכי לא מאחלת לאף אחד לעבור את מה שאני עברתי בתור ילדה .
הדרך שלי לישראל הוא מסוג הדברים שאני בחיים לא אשכח כי זה מה שבעצם מחזק אותי כל פעם חדש .

היום בדרפור כמו שרובכם יודעים עדיין יש שם רצח עם .
המלחמה ממשיכה וממשיכה בלי סוף .
אנשים נהרגים כמו " זבובים " .

אונסים להם את הנשים ולבסוף הורגים אותן , ואם כל זה לא מספיק אז שורפים להם את הבתים .
רק מלחשוב שאנשים כאלה מסוגלים לעשות דברים כאלה נוראיים זה גורם לי לרצות עוד ועוד לאמין שאני מסוגלת לשנות משהו .

התפקיד שלנו היום כתנועת נוער הוא לחנך את הדור הצעיר שלא ישנאו זה את זה , ולא ישוו אחד את השני כי בסך הכול כולם בני אדם .
כמו שנלסון מנדלה אמר –
"איש אינו נולד לשנוא, אנשים לומדים לשנוא, אם כן נוכל ללמד אנשים לאהוב, כי אהבה באה בטבעיות ללב האנושי בניגוד להיפך ממנה".

אני מאמינה בכך שגם אם זה רק קבוצת אנשים קטנה, מתחשבת, מחויבת של אזרחים יכולה לשנות את העולם. זוהי הדרך היחידה בה השתנה העולם עד היום .

נועה:

אני נועה, מתנועת דרור ישראל, ומדריכה במועדון הדורבן,

הרבה פעמים כשמדברים על רצח עם זה נשמע כלכך רחוק לאנשים, זה נשמע כמו השואה שהייתה, והייתה הזוועה שזעזעה את העולם, וכולם עכשיו יפעלו כדי שזה לא יקרה שוב, תמיד מסכמים במשפט המוכר, "לעולם לא עוד". אבל איך זה הגיוני? הרי זה קרה עוד כלכך הרבה פעמים, וזה קורה היום.

לפני כמה שנים התחלתי לשמוע סיפורים, עדויות, הכרתי אנשים מדהימים שחוו דברים כלכך אכזריים. שמעתי על זוועות שקורות וקרו. ואז הבנתי שזה עוד לא נגמר, עד היום. כל יום, כל רגע.

"לעולם לא עוד" נשארה כסיסמא, או יותר נכון, סיסמא שכל יום נשברת.

אני יהודייה, גדלתי במדינה בה העם היהודי מרגיש שייך, כמעט כל שיחה מגיעה לשיחה על השואה שהייתה לנו העם היהודי. כולם זוכרים אותה, כולם מכירים את סיפורי האכזריות הבלתי נתפסת שהיה בה, וכולם יודעים שצריך להיאבק נגד זה.

אז למה זה לא קורה? למה ממשיכים להיות רציחות עמים? ולמה זה מרגיש רחוק לכולם?

כשאני מסתכלת על החניכים שלי, על המועדון ורואה איך המאבק על הצדק קורה בו בכלכך הרבה מובנים, זה מרגש וכואב ביחד. כי הרבה פעמים בשיחות שלנו בקבוצות יש הרגשה שאנחנו קטנים, ורק השלטונות והעולם יוכל לשנות.

אבל מה מתחיל את הרצח עם אם לא בני אדם שבוחרים לעשות אותו? אם לא החינוך לשנאת חינם, לגזענות, להישרדות אישית?

במועדון הדורבן גדלים הרבה חניכים, מהרבה דתות, מדינות, עדות. ומה שמחבר בין כולם זה האהבה שלהם אחד לשני. והרצון לעשות פה מקום טוב יותר, ביחד.

אנחנו העם היהודי שחווה שואה, והעם הדרפורי שחווה ממש עכשיו רצח עם, צריכים לא לעמוד מנגד יותר. צריכים ללמד את החברה ולהראות לכולם שאי אפשר יותר לקבל את המציאות הזאת. שהגזענות היא בורות בלבד, ושעולם טוב יותר הוא אינו עולם שלכל אחד אכפת רק מעצמו, אלא עולם שיש בו מקום שווה לכולם. והחינוך היא הדרך שלנו, חינוך לצדק.

כמידי שנה, אנחנו, בתנועת דרור ישראל ובתנועת הנוער העובד והלומד, עומדים אתכם כאן היום, לא רק לציין ולהזכיר את המתרחש, כי אם גם להבטיח שנמשיך לעשות את הכל כדי שברית הדמים שנכרתה בין העם היהודי לבין קורבנות רצח העם בדרפור לא תופר, שאנחנו נהיה כאן בעבורכם ונתמודד על יחסה של החברה הישראלית לאירועים המתחוללים בדרפור ולמציאות חייכם כאן בקירבנו. שנעשה את כל אשר ביכולתנו על מנת לקדם עתיד טוב יותר לעמים הדרפורים, ולחברת בני האדם בכלל.