הכחשת רצח העם הארמני: בין אינטרסים למצפון

29/04/13

נאומו של יאיר צבן ביום הזכרון הארמני ה- 98 באוניברסיטה העברית בירושלים.

 חיפשתי מוטו מתאים להרצאתי, בחרתי לבסוף במשפט הבא שהתייחס להכחשת רצח העם הארמני. אני מצטט:

"יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הם מקרה מובהק של קטגוריה כזאת".

המשמעות היא ברורה: כשמתייחסים לשואה של עם זה או אחר ומישהו מעלה נימוק פוליטי או דיפלומטי כדי למנוע מאיתנו להזדהות עם קרבנותיה, עלינו לדחות אותו ולומר לו כי הנושא "הוא מעבר לפוליטיקה ומעבר לדיפלומטיה", והמקרה הארמני הוא כזה. את הדברים האלה אמר לא אחר מאשר בנימין נתניהו בהתייחסו לרצח-העם הארמני; היה זה ב-8 בנובמבר 1989, כשכיהן כסגן שר-החוץ, באותם ימים, נדונה בקונגרס האמריקאי הצעה לכלול את ה-24 באפריל בלוח האמריקני. והנה התפרסמה ידיעה שגורמים יהודים-אמריקאים בשיתוף עם גורמים ישראלים רשמיים פעלו להכשלת היוזמה. נחרדתי מהביזיון.

הצגתי שאילתא בכנסת. סגן-השר נתניהו הכחיש;. ואז, בחילופי-הדברים הקשים שהיו בכנסת אמר נתניהו את המשפט האלמותי הזה, שחשוב שייחרת בזיכרון הקולקטיבי שלנו:

"יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הם מקרה מובהק של קטגוריה כזאת".

סגן השר נתניהו, שהאמת היא כידוע נר לרגליו, אלא שלעתים, מבלי משים, הרגל בועטת בנר והוא כובה, הוא הכחיש את הידיעה, אבל, הבוס שלו, מישה ארנס, שר-החוץ, הודה באוזני יוסי שריד, אישר את הידיעה והסתייג בחריפות מהמעורבות הזאת. פרשה זאת עוררה בי את השאלה: אם בקונגרס האמריקאי יכולים לדון על אימוץ ה-24 באפריל כיום זכרון לרצח העם הארמני, מדוע לא אצלנו?

והנה, כעבור זמן קצר, עוד קטליזטור: בראשית אפריל 1990 עמדה הטלויזיה הישראלית לשדר את סרטו התיעודי של תיאודור בוגושיאן, "מסע לארמניה", לקראת יום השנה השבעים-וחמישה לטבח. בלחץ ממשרד החוץ בוטל השידור. כן, זה אותו משרד חוץ שנתניהו שימש בו כסגן שר.. הביטול עורר סערת מחאות. שר החינוך דאז, זבולון המר ביקש להביא את הנושא לדיון במועצת רשות השידור. לקראת הדיון ארגנתי פטיציה. חתמו 61 אישי ציבור, ביניהם 25 ח"כים מ- 8 סיעות, 6 משפטנים, 11 סופרים, 11 מרצים, 2 רבנים – מכל גוני הקשת: מיוסי שריד ועד בני בגין; משולמית אלוני ועד גאולה כהן; מעמוס עוז ועד משה שמיר; מועצת הרשות החליטה ברוב של 9 נגד 5 להקרין. אבל בתרגילים שונים של ערעורים ובירורים עוכב העניין ולבסוף הלחץ הטורקי עשה את שלו. למרות ההחלטה ובניגוד לחוק – הסרט לא הוקרן.

אבל אנחנו לא וויתרנו. כעבור חודשיים, ביוני 1990, הוקרן הסרט בתיאטרון ירושלים בחסות המכון לחקר השואה והג'נוסייד, ובנוכחות אלמנתו של לוחם זכויות האזרח, אנדריי סחרוב, הלנה בוגר. לאחר ההקרנה נשאו דברים טדי קולק, הפטריאך הארמני המנוח טורקום מנג'ויאן ועבדכם. מול ההכחשה הישראלית מצאתי לנכון להתמיד, ככל שיכולתי, בהשתתפות בטקסי יום הזיכרון לרצח העם הארמני, וב- 24 באפריל 1995, במלאת 80 שנה לרצח העם הארמני, השתתפתי (בהיותי שר בממשלת רבין) בטקס הזיכרון לרצח-העם הארמני בעיר העתיקה.

לא אסתיר מכם: אני גאה על כך שהייתי חה"כ הראשון ואח"כ השר הראשון שהשתתף בטקסים החשובים הללו. 5 שנים לאחר מכן עשה זאת גם חברי יוסי שריד בכהנו כשר החינוך. שריד הגדיל לעשות וניסה לשלב בתוכנית הלימודים תכנים המזכירים את הטרגדיה הארמנית, אך ניסיון זה הוכשל על-ידי יורשתו לימור לבנת. (מדוע, לעזאזל? הרי אתם, שם, במשרד החוץ, אומרים, שצריך לחקור ולמוד את הנושא?!).

הרשו לי לספר לכם מדוע נקשרתי כל כך למערכה הזאת נגד הכחשת רצח העם הארמני?

משני טעמים. הטעם הראשון – הנושא כלל לא היה זר לי..

אני שייך לדור שגדל לאורו של ספרו הבלתי-נשכח של הסופר היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל – "40 הימים של מוסה דאג", אותו הר משה שבסמוך לגבולה הדרומי של טורקיה עם סוריה. הספר הופיע ב-1933 ושנה בלבד לאחר מכן כבר הופיע בעברית. אנחנו האמנו לורפל, כאשר כתב כי ספרו, למרות צדדיו הבדיוניים, מבוסס בעיקרו על חקירה ובדיקה שעשה. קשה להגזים בעוצמת השפעתו של הספר.

הנה שתי המחשות:

בראשית 1942, כאשר צבא רומל התקרב לגבול מצרים והחרדה לגורל היישוב היהודי בארץ הייתה עצומה, נרקמה בקרב כמה ממנהיגי ה"הגנה" תוכנית לפיה במקרה שהצבא הנאצי יגיע לארץ ירוכזו כל בני היישוב באזור חיפה, והכרמל במרכזו, ויילחמו שם עד הכדור האחרון. התוכנית זכתה לכינוי "מצדה על הכרמל"; אבל ישראל גלילי, מי שנמנה עם ראשי ה"הגנה", כותב ב-24 למרס 1942 לאשתו ציפורה, על הרעיון והוא מכנה אותו – "חיפה-מצדה-מוסה דאג". ולא רק גלילי יצר אז את ההקשר הזה: כרמל-מצדה-מוסא דאג.

ושנה לאחר מכן, במקום רחוק מכאן, בביאליסטוק שבמזרח פולין, מתכנסים חברי המחתרת היהודית, בהנהגתם של מרדכי טננבוים וחייקה גרוסמן, ודנים בשאלה כיצד לנהוג לנוכח האקציות האכזריות של הנאצים. וטננבוים רושם את דבריו של אחד הלוחמים בדיון הזה, הרשל:

"לא נשאר איפוא למעננו אלא דבר אחד, והוא : ארגון פעולת התנגדות קולקטיבית בגיטו בכל מחיר, לראות בגיטו את "מוסה-דאג" שלנו ולהוסיף פרק של כבוד לביאליסטוק היהודית ולתנועה שלנו".

הנה כך חדר והשתרש בתודעת רבים וטובים סיפור מוסה-דאג, סיפור מאבק הגבורה של הארמנים נגד רוצחיהם ואיתו יחד סיפור הטבח הנורא בארמנים.

אכן, כמו רבים מבני דורי, לא הייתי "לוח חלק" בנושא הארמני.

ידידות וידידים,

נושא הרצאתי הוא כידוע לכם – "הכחשת רצח העם הארמני – בין אינטרסים למצפון".

הרשו לי לפתוח בשאלה מקדימה: האם ניתן להשוות את הכחשת-השואה להכחשת רצח-עם כלשהו, במקרה שלנו – להכחשת רצח-העם הארמני? יש מי שיאמר ששאלה זאת נגזרת משאלה קודמת: האם ניתן להשוות את השואה לרצח-עם אחר כלשהו? אני מבקש להצהיר על עמדתי, מבלי להרבות בנימוקים: במיון של התופעות ההיסטוריות שייכת השואה לקטגוריה של רצח-עם; אני שולל בתכלית את הטענה שהשואה היא קטגוריה לעצמה. ודאי: לכל רצח-עם יש ייחוד משלו; לכל בר-דעת מובן שלשואה יש כמה מאפיינים נוראיים שהם ייחודיים לה; למשל: המאפיין הנורא של מוות תעשייתי, של מנגנון יצור משוכלל המייצר מוות המוני. היא ככל הנראה המקרה הקיצוני ביותר של רצח-עם. קביעה זאת אינה מבטלת את המכנים המשותפים שיש לה עם תופעות אחרות בהיסטוריה של רצח-עם.

יש אצלנו אנשים, המונעים ע"י יצר שאינו בר-כיבוש כנראה, הדוחף אותם לעסוק כל הזמן בדירוג נוראותה של השואה בהשוואה למקרים אחרים של רצח-עם. יש אצלנו דחף כמעט מולד של התקרבנות. לחיים גורי יש שיר נפלא, על עקידת יצחק. שמו "ירושה".

"הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.

וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא

מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,

רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עָרָב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.

בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם

וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –

נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו

רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.

הוּא חַי יָמִים רַבִּים,

רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.

הֵם נוֹלָדִים

וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם."

אנו נולדים ומאכלת בליבנו. מטאפורה אדירה ומכאיבה וניתנת לכמה וכמה פירושים.

לסוגייה הזאת, של דירוג הייחודיות של המקרים השונים של רצח-עם יכולה הייתה להיות חשיבות מעשית אם בני-אדם היו ניצבים בפני דילמה של בחירה – למי לסייע יותר, לאלה הנאבקים לעצירת רצח-עם זה או משנהו; זה לא מצבנו;

ההשוואה בין השואה למקרים אחרים של רצח-עם חיבת להידחות בתוקף ובזעם רק במקרים שבהם היא מיועדת להפחית בחומרת נוראותה של השואה, כפי שהיא משתמעת מהאמירה -"בסך הכל השואה לא הייתה יותר מ'רצח-עם רגיל' שרבים כמותו ראינו בהיסטוריה ולא רעדו אמות הספים של עולמנו"; אין "רצח-עם רגיל" ואם לא רעדו אמות הספים של עולמנו במקרים אחרים הרי זה מחדל בלתי-נסלח ולא צידוק להפחית בחומרתה של התופעה.

גם מי שמעצים את ייחודה של השואה על פני מקרים אחרים של רצח-עם אינו פטור מהשאלה: נניח כך, מה זה אומר באשר ליחסך למקרים אחרים של רצח-עם? האם כבן לעם שעבר את הפרשה החמורה ביותר של רצח-עם שאירעה עד כה, יש לך "הנחה" כלשהי בהתייחסות לרצח-עם אחר? או שמא להיפך: דווקא ממך נתבעת גישה מחמירה יותר גם בהתייחסות אליו?

הוא הדין בהכחשת השואה אל מול הכחשת רצח העם הארמני.

ישראל רגישה מאוד, ובצדק, לכל גילוי של הכחשת השואה. אנו רואים בהכחשת השואה לא רק רהביליטציה נפשעת של פשעי הנאצים, אלא יצירת רקע נוח יותר לתופעות מתחדשות של גזענות קיצונית בכלל ושל נאו-נאציזם במיוחד, וגם רקע נוח יותר להתעלמות ממקרים אקטואליים של רצח-עם. והעשורים האחרונים ידעו לא מעט פרשות מזעזעות של רצח-עם.

כולנו יודעים שקו ההגנה של ההנהגה הטורקית שהתייצב לאחר שהלחץ הבינלאומי עליה גבר, היה: בירור הסוגיה, סביב השאלה מה בדיוק קרה באותה שנה אומללה, שנת 1915, הוא נושא לדיון בין היסטוריונים ולא בין פוליטיקאים. כבר למדנו: אף זה תכסיס של הכחשה.

לכן התקוממתי שוב בשבוע שעבר, כאשר שמעתי את דבריו של סגן-השר אקוניס, כאשר השיב בכנסת בשם הממשלה להצעתם לסדר-היום של חה"כ זהבה גלאון ועוד חמישה חברי-כנסת, שנשאה את הכותרת – "ציון יום הזיכרון לרצח העם הארמני".

וכך אמר נציג הממשלה:

"כיהודים וכישראלים יש לנו רגישות מיוחדת וחובה מוסרית להזכיר טרגדיות אנושיות. אחת מהן היא מעשי הטבח באוכלוסייה הארמנית שאירעו במהלך מלחמת העולם הראשונה – – -,

מדינת ישראל מעולם לא הכחישה אירועים נוראיים אלו. – – –

עם זאת, במהלך השנים הפך הנושא, שלא בטובתו, לנושא פוליטי טעון בין הארמנים לבין טורקיה, וכל צד מנסה להוכיח את צדקת טיעוניו באשר לאירועים ההיסטוריים שהתרחשו באותה עת."

לא יאומן! תשמעו את הטענה: יש מישהו שמנסה להפוך נושא שהוא במהותו נושא לא-פוליטי לנושא פוליטי, שהוא כביכול דוחה, נחות, פסול, במקום לכלוא אותו במגדל-שן אקדמאי-מחקרי לזמן בלתי-מוגבל… ומי אומר זאת? נציג של ממשלה הטורחת, בעזרת ארגונים יהודיים רבים, להגיע לכל גורם פוליטי אפשרי בעולם במאבקה הצודק נגד הכחשת השואה ונגד הטענה שצריך עוד לחקור ולבדוק אם אכן הייתה בכלל שואה.

אתם אומרים – "מדינת ישראל מעולם לא הכחישה אירועים נוראיים אלו". באמת? ומה היה, למשל, פשר הלחץ הבלתי-נסבל שהפעלתם בדיוק לפני 10 שנים על נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, שבזכות פעילותה כאחות במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה", נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות, והיא רצתה בסך-הכל להזכיר שהיא דור שלישי לניצולי רצח העם הארמני אבל גם זה נמנע ממנה. וזה הרי אקט דרמטי של הכחשת השואה!

במאבק שלנו להכרה ברצח-העם הארמני ולאמץ את ה-24 באפריל כיום הזיכרון לרצח-עם זה, מסבירים לנו חזור והסבר שישראל אינה יכולה לעשות זאת משום שצעד כזה יפגע באינטרסים חשובים שלה.

האם שכחנו שטענת האינטרסים ליוותה אותנו בימים השחורים ביותר של הנאציזם, כאשר התחננו לעזרה, אבל הסבירו לנו שאינטרסים כאלה ואחרים אינם מאפשרים להיענות לזעקתנו?

כיצד נישא פנינו לחסידי אומות העולם ולצאצאיהם, שלהם היו ממש אינטרסים קיומיים, אישיים, משפחתיים, ולעתים גם קהילתיים, שלא להסתיר יהודים ולהצילם, והם, למרות אינטרסים ממש חיוניים העדיפו את המצפון.

ב-6 ביולי 1945 פרסם העיתון "דבר" את טורו השביעי של נתן אלתרמן– ושמו היה "אינטרסים". היו אלה ימים שבהם נאבקנו על ביטול ההגבלות של השלטון הבריטי על העלייה לארץ, כאשר במחנות העקורים באירופה שהו מאות אלפי עקורים, בהם גם החל המאבק הממשי לעצמאותנו, ואילו בחלל האוויר ריחף החשש שהאינטרסים של בריטניה, ולא רק שלה, שריח כבד של נפט נדף מהם, ימנע את ההיענות לתביעותינו. על האינטרסים האלה שניצבים כמחסום מול תביעה מוסרית כתב אז אלתרמן את טורו.

"על דורות עשרה בדמיון אם נדלגה

וראינו קבוצה של שומעים צעירים

ומרצה. ונושאו הוא: 'פרקי מיתולוגיה

של חשכת המאב בעשרים'.

והוא סח: רבותי, לאין סיג ואין רסן

נמשכה שקיעתם של עמים ושכלם.

הם עבדו לפסילים

שקראום אינטרסים. –

אלילים עוטי סוד

וצמאים לדם.

כי טפחב יד בורים וזדים תמונת קסם

של תבל דמיונית, בה כל עם למשל,

מצווה להגן על קבוצת אינטרסים,

ולכבדם בתפילה

ומשקה

ומבשל.

לאותם אינטרסים נבנו, בנין קבע,

מזבחות ענקים (עוד נתור בשרידים)

לאותם אינטרסים, לרגל הזבח,

הקריבו במאה העשרים ילדים.

משקיפי ממשלות, משלחות מינסטריום,

השתתפו בטקסיחם, וזה שחוק אכזרי,

שלזאת לא קראו אז דמדום והיסטריה,

לא! קראו לזאת

ריאליזם בריא."

ידידות וידידים,

לפני שנים-עשר יום,חגגנו את יום העצמאות ה-65 של ישראל. כדאי להזכיר: לפני תשעים ושש שנים, עם פרסום הצהרת בלפור, היו מנהיגי התנועה הלאומית הארמנית בין הראשונים שברכו את התנועה הציונית; וכך כתבו בברכת: "אנו מקווים לראות את ארמניה וארץ-ישראל מקורבות זו לזו על-ידי ייסוריהן ומבטיחות זו לזו הסכם של אחווה".

מי ייתן.

במתח שבין אינטרסים למצפון, בין אינטרסים למוסר, קרא אז אלתרמן לבחור במצפון, להעדיף את המוסר.

ואתם, כאן, בירושלים, בקריית הממשלה, חסידי "הריאליזם הבריא", אולי תחדלו לעבוד לפסילים הקרויים אינטרסים, ותתחילו לעשות בעצמכם את מה שאתם תובעים מ"ארצות הגויים"?!

ואנחנו מבטיחים לכם: לא נרפה עד שישראל, מדינתו של העם שידע שואה, תצטרף ל-27 המדינות שכבר הכירו ברצח העם הארמני!

לא נרפה!